הלכה ליום רביעי כ"ב אלול תשפ"ד 25 בספטמבר 2024              

שאלה: האם דבר נכון הוא, שיחזור אדם ויפציר ויתחנן לפני ה' יתברך על אותו הדבר בכל יום? או שמן הראוי, שיתפלל כמה פעמים, ואחרי שראה שלא נענה יחדל מלהתפלל על ענין זה?

תשובה: בגמרא מסכת ברכות (לב:) אמר רבי חנין, אמר רבי חנינא, כל המאריך בתפלתו, אין תפלתו חוזרת ריקם. מנא לן? (כלומר, מנין לנו דבר זה?), ממשה, שנאמר, "ואתפלל אל ה' ארבעים יום וארבעים לילה", ואחר כך נאמר, "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא". מכאן, שמי שמאריך בתפלתו, (או מרבה בתפלתו), תפלתו נשמעת.

והקשו בגמרא, שהרי אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סוף הוא בא לידי כאב לב. ומשמע אם כן, שטוב לו לאדם שלא יאריך וירבה יותר מדי בבקשות, שהרי אם ירבה בבקשות ויאריך בתפלה, סופו שהוא בא לידי כאב לב. וכפי שנאמר בספר משלי, "תוחלת ממושכה - מחלה לב". ומתרצת הגמרא, כאן כשמאריך ומעיין בה, וכאן כשמאריך ואינו מעיין בה.

כלומר, מה שאמרו חכמים, שיש להאריך בתפלה, וכל המאריך בתפלתו סופו שתפלתו נשמעת, זהו דוקא באופן שאינו "מעיין בה", כלומר, אינו חושב כל הזמן, שמכיון שהוא מאריך בתפלתו, הרי ראוי שתפלתו תתקבל. ומה שאמר רבי חייא בר אבא שכל המאריך בתפלה סוף הוא בא לידי כאב לב, זהו דוקא באופן שהוא "מעיין בה", שהוא חושב שתתקיים בקשתו כיון שהוא מאריך בתפלה. ומכיון שהוא מצפה שמכח תפלתו, בקשתו תתקיים, אין בקשתו מתקיימת, והוא בא לידי כאב לב, כאשר כל הזמן הוא מצפה למילוי תאותו, ואין תאותו באה.

וכן בגמרא בברכות (נא.) אמרו, כל המאריך בתפלתו סופו שהוא בא לידי כאב לב. ועוד אמר רבי יצחק, כל המאריך בתפלתו, גורם להזכרת עוונותיו אצל ה' יתברך. ומסבירה הגמרא, שכל הדברים הללו נאמרו, כאשר הוא "מעיין בתפלתו", ופירש רש"י, "אומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה".

ומכאן, שנכון לאדם להרבות בתפלה הרבה מאד. ויתפלל בנוסח נכון ובמקום הראוי שוב ושוב. ואף שבאלף תפלות לא נענה, אפשר שבתפלה אחת נוספת תתמלא בקשתו. אולם אין לו להתגאות בלבו, ולחשוב שבזכות התמדתו בתפלה בכוונה תתמלא משאלתו, אלא ישב ויצפה לרחמי ה' המרובים. אולי ירחם. וכמו שכתב המאירי, שלא יהיה משתבח בעצמו על שהפליג בכוונה, ויחשוב שהוא ראוי שתתקבל תפלתו. ע"כ. אלא יתנהג בענווה, ויקוה לרחמי ה' שינהג עמו במדת החסד, וישמע תפלתו ויעתר לבקשתו.

ובזה אנו מספרים מעשה שהיה עמנו, כאשר אחד מבני המשפחה היה שרוי במצב רפואי מסובך, ואמר לנו מרן זצ"ל, שיש להתפלל על כך בברכת "רפאנו" שבתפלת העמידה. משום מה, התפללנו על אותו אדם בברכת "שמע קולינו" ולא ב"רפאנו". לאחר זמן, אותו אדם לא הבריא, שאל מרן זצ"ל, "מדוע אינך מתפלל ברפאינו"?, ומרוב אימתו שהיתה מוטלת עלינו, השבנו בשפה רפה, כי אנו כן מתפללים! אמר מרן, לא נכון! לא התפללת ברפאנו! רק בשמע קולנו! אם היתה התפלה ב"רפאנו" כבר היה החולה מתרפא! ישמע חכם ויוסף לקח.