בהלכה הקודמת ביארנו שכיון שברכת המזון היא מן התורה, לפיכך מי שאכל ושבע ונסתפק אם בירך ברכת המזון, חייב לברך ברכת המזון מספק. והזכרנו גם שיש ספק אם חיוב נשים בברכת המזון הוא מן התורה, ולפיכך אשה שנסתפקה אם בירכה ברכת המזון אם לאו, אינה מברכת מספק.
אולם כבר נתבאר שהברכה הרביעית בברכת המזון, אין חיובה מן התורה אלא מדרבנן, ואף על פי כן כתבו כמה מגדולי הפוסקים, שכשחוזר לברך מספק ברכת המזון, חוזר לברך גם ברכה זו, כדי שלא יבואו לזלזל בה שאין חיובה מן התורה, וכן דעת מרן החיד"א ועוד. אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, הביא שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים ולפיכן משום ספק, נקטינן ספק ברכות להקל, ואינו חוזר לברך ברכת הטוב והמטיב.
ואם מסתפק אדם אם בירך ברכת המזון אם לאו, ואשתו מזכירתו שכבר בירך, בודאי יכול לסמוך על דבריה שכבר בירך, אבל אינו יכול לסמוך על דברי קטן שאומר לו שכבר בירך, שאין נאמנות לקטן באיסורין דאוריתא, ורק אם נזכר על פי דברי הקטן שכבר בירך ברכת המזון, או שנזכר על ידי סימנים שאומר לו הקטן שכבר בירך, כגון שמזכיר לו שכבר נטל מים אחרונים, והוא רגיל תמיד להסמיכם לברכת המזון, אינו צריך לחזור ולברך, כיון שיש רגליים לדבר שכבר בירך ברכת המזון, (על פי תשובת מרן שליט"א שבספר ילקוט יוסף ח"ג.)
