בהלכה הקודמת הסברנו את עיקרי דיני שינוי מקום בסעודה, וכתבנו שאם יצא אדם באמצע הסעודה לבית אחר, וכגון שהלך לבית חבירו הדר בבנין סמוך, נחשבת אותה היציאה ל"הפסק" באמצע סעודה, ולכן חייב לחזור ולברך שנית על מה שאוכל בבית חבירו.
וכתבנו שאם היה אוכל בחדר אחד ועבר לחדר אחר שבאותו הבית, אף שאין לעשות כן לכתחילה, מכל מקום בדיעבד אינו חוזר לברך על מה שאוכל. ואם חשב מתחילה לעשות כן, רשאי לעשות כן אפילו לכתחילה, כל שהוא בבית אחד.
באיזו אכילה שייך דין "שינוי מקום"?
והנה יש לבאר, שבכל הדינים הללו של שינוי מקום, נחלקו רבותינו הראשונים אם שייך דין שינוי מקום בכל אכילה, או שהדבר תלוי במה שאוכל. כי לדעת רבים מרבותינו הראשונים, אין שום חילוקים בזה ובין אם היה אוכל סעודה ממש עם פת, ובין אם היה אוכל פירות, כל ששינה ממקומו והלך לבית אחר, חייב לחזור ולברך. וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן קעח).
אולם לדעת רבינו הרא"ש ועוד מרבותינו מראשונים, לא שייך דין "שינוי מקום בסעודה" אלא באכילת פירות וכיוצא בזה, שמכיוון שאדם עוקר (עוזב) מן המקום שאוכל בו, נגמרה סעודתו וצריך לברך שוב. אבל כשאוכל אדם פת לחם שלפי הדין אף אם הוא עוזב את מקומו, הרי הוא חייב לחזור אחר כך למקומו הראשון כדי לברך שם ברכת המזון (כמו שביארנו בעבר), אם כן לא די בכך שעקר ממקומו הראשון כדי שנאמר שנגמרה סעודתו, שהרי הוא מחויב לחזור למקומו הראשון. ולפיכך לדעת הרא"ש, לא שייך דין שינוי מקום אלא בדבר שאין חיוב לחזור ולברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, כגון באכילת פירות, אבל בדבר שחייבים לחזור ולברך במקומו, כגון באכילת פת, לא שייך כלל דין זה של שינוי מקום.
ולהלכה, הואיל ואנו חוששים מספק לשיטת הרא"ש, שהרי "ספק ברכות להקל", לכן אם אדם אוכל סעודה עם פת, ועוקר ממקומו לבית אחר, מספק אינו חוזר לברך ברכת המוציא, שהרי עוד הוא מחוייב לחזור למקומו הראשון לברך ברכת המזון. אבל אם היה אוכל פירות, ועקר ממקומו לבית אחר, חוזר ומברך בורא פרי העץ או האדמה על מה שממשיך לאכול.
(ומכל מקום, הואיל ולדעת מרן השלחן ערוך אין חילוק בין דבר שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה במקומו לבין דבר שאין חיוב לברך עליו במקומו, לפיכך, ספרדי שיצא ממקומו באמצע סעודת עם פת, רשאי לברך ברכת המזון אחרי שיחזור למקומו, ולאחר מכן יברך שוב המוציא וימשיך בסעודתו).
ובהלכה הבאה נבאר בעזרת השם פרטי דינים בזה.
