בהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין של "ספק ברכות להקל", שמכיון שיש איסור לברך ברכה לחינם, (ועוד שאיסור זה הוא מן התורה), לכן המסתפק אם בירך על מה שאוכל אם לאו, אינו חוזר ומברך מן הספק, ורשאי להמשיך לאכול ממה שלפניו, הואיל ואיסור אכילה בלא ברכה אינו אלא מדרבנן, וספק דרבנן להקל.
ולאור כל זאת נתבאר, שהמסתפק אם בירך ברכת המזון אם לאו, ואכל ושבע, חייב לחזור ולברך ברכת המזון מן הספק, הואיל וברכת המזון חיובה מן התורה, ודוקא בברכות שהן מדרבנן אנו פוסקים שספיקן להקל, אבל ברכה שחיובה מן התורה, ספיקה להחמיר, כשאר דיני התורה שספיקן להחמיר.
ברכת "מעין שלוש"
נחלקו רבותינו הראשונים לענין ברכת "מעין שלוש", שהיא הברכה שאנו מברכים לאחר אכילת פירות משבעת המינים, כגון ענבים וכדומה, האם עיקר חיובה הוא מן התורה או אינו אלא מדרבנן. ויש השלכה הלכתית ברורה למחלוקת זו, שאם נאמר שחיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה, נמצא שהמסתפק אם בירך ברכת מעין שלוש או לא, חייב יהיה לחזור ולברך מן הספק, כדין המסתפק אם בירך ברכת המזון, שהרי "ספק דאוריתא להחמיר". אולם אם אין חיוב ברכת מעין שלוש אלא מדרבנן, חזר דין ברכת מעין שלוש לדין שאר הברכות שאין חיובן אלא מדרבנן, ולכן מן הספק לא יחזור לברך שוב ברכת מעין שלוש.
דעת מרן השלחן ערוך
ולהלכה, דעת מרן השלחן ערוך שאין חיוב ברכת מעין שלוש אלא מדרבנן, ועל כן מעיקר הדין במקום ספק אם בירך ברכת מעין שלוש אם לאו, אינו חוזר ומברך ברכת מעין שלוש.
הדין למעשה
אולם מכיון שדבר נדון זה שנוי במחלוקת הפוסקים, שיש אומרים שחיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה, לכן מהיות טוב נכון להחמיר, שכל שמסתפק אם בירך ברכת מעין שלוש אם לאו, יחזור לאכול עוד מאותו הדבר שאכל ממנו קודם, עד שיתחייב שנית בברכת מעין שלוש, ויוכל לברך ולפטור גם את מה שאכל קודם לכן, ותבא עליו הברכה.
צריך שיאכל וישבע
ומובן שכל מה שנחלקו הפוסקים בדין ברכת מעין שלוש אם חיובה הוא מן התורה או מדרבנן, אינה אלא במקום שאכל ושבע ממה שאכל, שאז יש מקום לומר שנתחייב בברכה מן התורה, כמו שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת", אבל אם לא שבע ממה שאכל, אין כאן חשש חיוב ברכה מן התורה, וכדין מי שאכל פת לחם ממש ולא שבע ממה שאכל, שאינו חייב בברכת המזון אלא מדרבנן.