כלל גדול אמרו רבותינו במסכת ברכות "כל המברך ברכה שאינה צריכה (כלומר, מברך ברכה שאינו חייב לברך אותה) עובר (עבירה) משום לא תשא".
ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דברי הגמרא, כי לדעת התוספות במסכת ראש השנה (לג.) ועוד מרבותינו הראשונים, איסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ומה שאמרו בגמרא ש"כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא", אין הכוונה שיש בזה איסור תורה ממש, אלא לעולם איסורו מדרבנן, והסמיכוהו (אסמכתא, היינו פסוק שעליו נסמכו חז"ל כשגזרו גזירה שאינה אסורה מן התורה) רבותינו על הפסוק "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". (והטעם שאין זה נחשב לנשיאת שם שמים לשוא, הוא משום שעל כל פנים יש שבח להשם יתברך באמירת נוסח הברכה, ומותר לשבח את ה' בשמו, כמו שאנו נוהגים בזמירות השבת להזכיר שם שמים).
אולם לעומת הפוסקים הסבורים שאין בזה איסור אלא מדרבנן, הרי שלדעת הרמב"ם ועוד מרבותינו הראשונים, איסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, וכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה והוא אינו חייב באותה ברכה, עובר על איסור "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". (וכבר הזכרנו ענין זה בדין ברכת הדלקת הנרות של שבת). וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאינה צריכה, עובר על איסור חמור של נשיאת שם שמים לשוא.
נמצא אם כן להלכה, שכל מי שמברך ברכה שהוא אינו מחוייב בה, עובר על איסור תורה, משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
והסכימו רבותינו הפוסקים, שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא ש"ספק ברכות להקל", ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק עושה איסור, שהרי הוא נכנס בספק של עוון נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.
ולפיכך פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.
וביאור הדברים, שאם מסתפק אדם אם בירך "שהכל נהיה בדברו" על המים שלפניו אם לאו, אז הדין הוא שלא יברך, ורשאי מן הדין לשתות מהמים שלפניו, הואיל וספק דרבנן להקל, ועיקר דין הברכות הוא מדרבנן, (שהרי חז"ל הם שתיקנו לנו את דיני הברכות כמבואר במסכת ברכות טו.) ולכן רשאי לשתות. אבל אינו רשאי להחמיר על עצמו ולברך, שהרי בכך הוא נכנס בספק איסור תורה של נשיאת שם שמים לשוא.
אולם כל זה דוקא לגבי כל הברכות שחייבים בהם רק מדרבנן, אבל ברכת המזון שחיובה הוא מן התורה, כל שמסתפק אם בירך ברכת המזון אם לאו, חייב לחזור ולברך מחמת הספק, שהרי ספק דאוריתא (כלומר דבר שחיובו מן התורה) להחמיר. והואיל והוא חייב לברך מחמת הספק, אין כאן איסור מצד נשיאת שם שמים לשוא.
אין חיוב ברכת המזון מן התורה אלא דוקא כאשר אכל ושבע ממה שאכל, אבל אם אינו שבע, אינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, וממילא כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכל שהוא מסתפק אם בירך ברכת המזון אם לאו, ואינו שבע מחמת מה שאכל, אינו חוזר לברך מן הספק, שהרי ספק ברכות להקל כמו שביארנו.