התורה צותה אותנו לשבת בשבעת ימי החג בסוכה, ולשמוח בחג הסוכות יותר מבשאר החגים. והדבר צריך ביאור, במה נתיחד חג הסוכות שכל כך הגדילה התורה במצוות מיוחדות אלו שנצטוינו בו. שהרי בחג הפסח, מובן מאד מדוע עלינו לשמוח, שהרי יום זה יצאנו ממצרים ונעשינו לעם. וכן בחג השבועות, השמחה מובנת מאד, שהרי הוא יום מתן תורתינו, אשר היא חיינו ואורך ימינו, ואין עמינו עם אלא בתורתו. אבל בחג הסוכות שלא נודע על דבר מיוחד כל כך שנעשה בו, לשמחה מה זו עושה?
ואם נרצה לומר ששמחת חג הסוכות והישיבה בסוכה באה כנגד מה שהיינו מוקפים ענני כבוד בצאתנו ממצרים, "ולמען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", אם כך, היו צריכים להיות גם חגים כנגד נס המן שירד לנו במדבר, וכן כנגד בארה של מרים, ושאר המופתים שידענו במדבר. ואם כן לא מובן במה נתיחד נס ענני הכבוד שבעבורו נצטוינו במצוות החג, ברוב שמחה וששון. וביותר צריך ביאור, מדוע נצטוינו במצוות אלו דוקא לאחר כובד הראש הגדול שידענו לאחר ימי הרחמים והסליחות, אשר בסופם היום האדיר בימי השנה, יום הכפורים.
אלא ביאור הדבר הוא, כי בצאת בני ישראל ממצרים, היו כולם עובדי עבודה זרה, ולא היתה להם, לא חירות הגוף ולא חירות הנפש. והשם יתברך חס עליהם והוציאם ממצרים להצילם מגלות הגוף. ולאחר מכן נתן לנו את השם יתברך את כלי חמדתו, היא התורה הקדושה, להצילנו מגלות הנפש, ולהפיח בקרבם של ישראל רוח חיה, והחיה את העולם כולו. אבל בעוונות הרבים עבדו בני ישראל את העגל, וחטאו שוב בחטא מר ממות לפני ה' יתברך, עד שכעס עליהם ה' מאד, ומשה רבינו ברצותו לזעזע את ישראל, ולשכח את כעסו של ה', שיבר את לוחות הברית, ואחר כך עלה שוב אל הר סיני ארבעים יום, עד שאמר לו ה' יתברך ביום הכפורים "סלחתי כדבריך". ונסלח לעם ישראל עוון חטא העגל.
ועל כן מובנת השמחה בחג הפסח ובחג הסוכות, וכן התכונה הרבה ביום ראש השנה ויום הכפורים, שהם חגים וימים טובים לעם ישראל, על יציאתו מגלות הנפש והגוף, ועל הסליחה שסלח לנו ה' יתברך. אבל חג הסכות, אינו כשאר החגים, מפני שהוא אינו עוד חג ל"ישראל" אלא חג שהוא לה' יתברך, כמו שנאמר "שבעת ימים תחוג לה' אלהיך". עיקר השמחה והענין בחג, הוא שאנו עושים אותו לה', ואנו חוגגים עם ה', מפני שהקדוש ברוך הוא רצה מסיבותיו, שתהיה לו השראת השכינה בעולם שלנו, בעולם הגשמי של בני האדם, ובעולמות העליונים כבר היתה דירה לה' יתברך, בעולם המלאכים, והם טענו על בני ישראל "מה אנוש כי תזכרנו", לרוב פחיתותם של בני האדם, אבל ישראל על ידי קיום התורה והמצוות העלו את דרגת בני ישראל מאד מאד, ובזה הם מקיימים את כל העולם כולו, ועל כן חפץ ה' יתברך להשרות שכינתו בינהם, שכביכול תהיה לו דירה בעולם שלנו, וכל זה מיד אחרי יום הכפורים שאז ישראל הם בדרגה הגבוהה ביותר, וזהו בודאי הזמן המוכן ביותר להשראת שכינתו של השם יתברך על עמו.
ועל כן מובן גם מדוע נצטוינו בשמחה יתירה בחג הסכות, שהוא זמן השראת השכינה על עם ישראל, ובודאי שדבר זה אמור להיות הגורם המובהק ביותר לכל איש ישארל, שמחה רוחנית אמיתית, על קרבתינו לה' יתברך, ועל טובה גדולה שנתן לנו בימי הרחמים, לזכך אותנו מעוונותינו באופן בלתי טבעי, בחסד עצום ובאהבה אין קץ.
ואם בסוכה יושב ושמח את שמחת החג במאכלים ערבים "אין שמחה אלא בבשר ויין", שמח בקרבת השם אליו, ויושב ועוסק בתורה יחד עם בני ביתו, והקדוש ברוך הוא יושב ממש על ידו, מה שאין כן בכל השנה כולה, אם יעשה אדם כדבר הזה, ויתבונן בעומק המצווה, יבא לידי מצב שלא ירצה בכלל לעזוב את הסוכה, שהיא "צילא דמיהמנותא", וכמו שאמרו בזהר הקדוש, שכשהאדם יושב בסוכה, השכינה פורסת את כנפיה עליו, ושבעת האושפיזין באים לגור ביחד עמו. אשרי העם שככה לו.
