לפני כשנתיים, ביארנו את עיקר הדין של "הטועם מן המאכל", שאף על פי שהוא בולע מהמאכל, מכל מקום מכיון שאין כוונתו ליהנות ממנו, אלא אך ורק לטעום בכדי לדעת אם יש צורך להוסיף בו איזה תבלין וכדומה, אינו מברך על אותה האכילה. וכפי שביארנו, דין זה אמור אף במי שהוא בולע ממה שהוא טועם, וכמו שפסק הרמב"ם. אולם הזכרנו, שמכיון שלדעת רבינו חננאל, לא נאמר דין זה אלא דוקא במי שהוא טועם מהמאכל ואינו בולע ממנו, כלומר, שהוא טועם ופולט מפיו מה שהוא טועם, לכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שראוי להחמיר שכל מי שטועם איזה מאכל, יכוין בפירוש גם לשם הנאת אכילה מאותו המאכל, שאז הוא רשאי לברך לדעת כל הפוסקים.
האי מאן דבעי למהוי חסידא
ובגמרא במסכת בבא קמא (דף ל.), אמרו חכמים, האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דברכות. כלומר, הרוצה לקיים דבר שיש בו חסידות ולהיות חסיד, ידקדק בעניני ברכות. ולפיכך כתב מרן רבינו זצ"ל, שבכמה מקומות שמצאנו מחלוקות בדברי הפוסקים בעניני ברכות, אף על פי שמעיקר ההלכה אנו פוסקים כשיטה אחת, מכל מקום ראוי להחמיר שלא לבא למצב של מחלוקת בעניני ברכות. ולהלן נביא כמה דוגמאות למקרים כאלה.
מחלוקת בברכה אחרונה
ביארנו כבר, כי השיעור באכילה כדי להתחייב בברכה אחרונה, הוא שיעור כזית, שהוא שיעור של עשרים ושבעה גרם. ולכן האוכל פרי בשיעור כזית, חייב לברך אחריו ברכה אחרונה, ברכת בורא נפשות. ואם הוא פרי משבעת המינים, מברך אחריו ברכת מעין שלוש.
אולם הסתפקו הפוסקים (בתוספות מסכת ברכות דף לט.) לגבי האוכל ענב שלם, או אוכל גרגר שלם של רימון, וכן האוכל פלח שלם של תפוז, האם עליו לברך ברכה אחרונה אף על פי שלא אכל כזית מאותו הפרי. מפני שגרגר שלם של רימון או ענב, יש מקום לדון שהוא נחשב "בריה", כלומר בריאה שלימה שיש בעולם, שמחמת חשיבותה, אף אם אכל פחות משיעור כזית, עליו לברך ברכה אחרונה אחר אכילתה. ולכן, מהיות טוב, נכון להמנע מלהכנס למחלוקת הפוסקים בזה, וממדת חסידות על כל אדם, להמנע מלאכול ענב שלם וכדומה, אלא אם יאכל כזית מאותו הפרי, שהרי אם לא אכל כזית, אינו מברך ברכה אחרונה, אף על פי שיש סוברים שעליו לברך ברכה זו.
אולם אם אכל כזית, הרי לכל השיטות עליו לברך ברכה אחרונה. ולכן ממדת חסידות נכון להמנע מלהגיע למצב כזה הנתון בספק ברכות, אלא, או יאכל כזית מהענבים, או שלא יאכל אלא מעט מן המעט, פחות מענב שלם.
