מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל.
נערך על ידי נכדו, הרב יעקב ששון שליט"א
פרשת השבוע, פרשת מטות. בהקשר לפרשה, יש להביא את דברי רבותינו במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור", ופירשו רבותינו בילקוט שמעוני (פרשת עקב), שלא תאמר, "איני יכול לשמוע את כל התורה, שהיא ארוכה מאד". ורבותינו הביאו על כך, משל:
היה מלך אחד, שהיה לו בחצרו בור עמוק. הלך נאמן ביתו, ושכר פועלים כדי למלא את הבור. אחד הפועלים, שלא היה חכם, עמד והסתכל על הבור, והיה אומר: "איך אוכל למלא בור גדול כל כך"? ואילו הפועל השני, החכם, אמר בלבו: "מה איכפת לי אם אצליח למלא את הבור או לא, הרי אני מקבל תשלום על פי זמן העבודה, אני שכיר יום, ואני שמח על העבודה שלי, לכן אתחיל למלא כמה שאוכל"!
כך אומר הקדוש ברוך הוא לאדם: מה איכפת לך? אתה שכיר יום, מקבל את שכרך לפי עבודתך!
בענין זה, יש להביא מעשה שהיה:
לפני הסתלקותו של הצדיק, רבי יקותיאל יהודה טייטילבוים, בעל ה"ייטב לב", רצו בני ביתו להביא אליו פרופסור גדול. אולי הפרופסור ימצא דרך לרפא את הרב. אך הצדיק, לא הסכים שיזמינו את הפרופסור, וכששאלו אותו, מדוע אינו מסכים, אמר, אספר לכם מעשה:
רבי יואל סירקיש, בעל ה"בית חדש", הלא הוא רבינו הב"ח, ביקר פעם אצל חתנו בעל ה"טורי זהב", הלא הוא רבינו הט"ז. וכל בני העיר באו לקבל את פניו. בין הבאים, היה אברך, שלא ניגש כמו כולם, ולא אמר "שלום" לרבי יואל ה"בית חדש".
שאל אותו בעל הטורי זהב, מדוע אינך אומר שלום לחמי הגאון? השיב לו האברך, כי נאמר לו מפי אליהו הנביא זכור לטוב, כי חמיו, הבית חדש, הוא חס ושלום ב"נזיפה" (כמו נידוי מהשמים). וזאת מדוע? מפני שפעם אחת, נסע בדרך, ועבר דרך עיר אחת, והיה שם דין ודברים בין שני אנשים. אחד מהם קנה מחבירו עגלה של עצים, הקונה טען, שקנה בשלושה זהובים, ואילו המוכר טען, שמגיע לו עוד עשירית זהוב עבור הקניה.
וכאשר הגיע הב"ח לעירם, עיכבו אותו, וביקשו שידון להם דין תורה. שאל הב"ח, על איזה סכום הוא הסכסוך? השיבו לו, על עשירית הזהוב. כעס עליהם הב"ח ואמר: "בשביל עשירית הזהוב תעמידו אותי באמצע הדרך"?
באותה שעה התעורר קטרוג גדול על הב"ח מן השמים, שהרי "דין פרוטה כדין מאה", והיה על הב"ח להזדקק לשאלה ולדון בה.
שאל הט"ז את הב"ח, האם אכן אירע מעשה כזה? השיב לו הב"ח, שכן, באמת כך היה. הבינו הרבנים שהאברך הזה, הוא שליח מן השמים לתקן את הדברים. ומיד הושיבו בית דין, והתירו את הנזיפה מעל הב"ח.
פנה הב"ח לאברך, ואמר לו, מכיון שאתה חשוב מאד בשמים, אבקשך רק דבר אחד. אתן לך את ספרי הב"ח שחיברתי, ובדעתי להדפיסם, ואתה תשים את עיניך לראות אם טוב הוא. הסכים האברך, ולקח את כתב היד של הספר, כדי לעיין בו.
לאחר כמה ימים, שאל הב"ח את האברך, האם כבר עיינת בספר, ואתה יכול להחזיר לי אותו? השיב האברך: אפילו אם יעברו עשרים שנה, איני רוצה להחזיר לך את הספר, כי הן אמת, שספרך הוא טוב ומטיב, אבל נודע לי, כי מיד כשתדפיס אותו ותפיץ אותו בעולם, תתוקן נשמתך, ולא יהיה עוד מה לעשות בעולם הזה. לכן, אני חפץ לעכב את הדפסת הספר!
אמר לו הב"ח: אם זוהי סיבת המניעה, הרי אני מוסר את גופי ונשמתו לבורא, ובשביל כך, לא אעכב עצמי מלהדפיס את ספרי, שהוא נחוץ לעולם. הוכרח האברך להחזיר את הספר, וכאשר פתר, כן היה, בגמר הדפסת ספר "בית חדש", נפטר הגאון המחבר. ספרי הבית חדש הופיעו בשנים שצ"א – ת', ובשנת ת' נפטר הב"ח.
כל זה, סיפר הצדיק רבי יקותיאל יהודה, והוסיף: "אף אני, אם תיקנתי כבר את עצמי, אין לי עוד מה לעשות בזה העולם, ואינני רוצה שיקראו לרופא". (כמובן שהיה מדובר ממש בסוף ימיו, כשהרגיש שהגיע זמנו, וידע הרב שלא תהיה תועלת נכונה בהבאת הרופא).
כך מצאנו בפרשת השבוע, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו:
"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים - אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", משה רבינו ידע, כי מיד לאחר שיקיים את מצוות ה', לנקום במדיינים, יסתלק הוא לעולמו. ולכן בני ישראל לא רצו למהר את המלחמה במדין, כמו שנאמר: "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא", "וימסרו", שבני ישראל לא רצו לצאת למלחמה, אלא בעל כרחם יצאו, מפני שלא רצו שהדברים יביאו לידי סילוקו של משה. אך משה בעצמו, לא התעכב, הוא מיהר לעשות מלחמה במדין, ואחר כך, באמת הסתלק לבית עולמו.
אנו למדים מכך, כמה על האדם לשים לב, כי מטרתינו המקודשת בעולם, היא לעשות את רצון ה'. לא לעשות חשבונות, שהרי אפילו כאשר הדברים נגעו לחייו של משה, הוא לא התמהמה, ומיהר לעשות רצון ה', על אחת כמה וכמה, שבדרך כלל לא מדובר בנסיון גדול כל כך, אלא שנדמה לאדם שיהיה לו הפסד קטן בגלל קיום המצוות, עליו לזכור, זהו תפקידו בעולם, ועליו הוא זוכה לחיי העולם הבא.
שבת שלום.
תשואות חן חן להרה"ג רבי מרדכי מוראדי שליט"א, שהמציא לידינו דרשה זו. זכות מרן זצ"ל תעמוד לו ולכל אשר לו.
