היום יום ג' מרחשון, בו אנו מציינים אחת עשרה שנים לפטירתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל.
נאמר בפרשת נח שקראנו בשבת האחרונה: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִיא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ".
רבותינו (במסכת פסחים דף ג.), עמדו על השינוי בפסוק, שהרי בכל מקום נאמר בתורה בפירוש, שיש בהמה טהורה ויש בהמה טמאה, כמו שנאמר למשל לענין מצות פדיון פטר חמור: "וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה", ואם כן, מדוע כאן שינתה התורה, וכתבה "הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִיא"?
ומסבירים רבותינו:
"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה".
כלומר, למרות שבדרך כלל יש להשתמש בלשון קצרה, ולא להאריך בדברים יותר מדאי, אך כאן, האריכה התורה באופן מיוחד, כדי ללמד אותנו כלל, שיזהר אדם שלא להוציא דבר מגונה מפיו, ומאחר ובימיו של נח עדיין לא ניתנה התורה, והבהמות הללו לא היו ממש טמאות, ולא היה חילוק בין בהמה טמאה לטהורה, לכן עיקמה התורה את הלשון, כדי לא להשתמש בלשון מגונה, ולהוציא מהפה לחינם את המילה "טמאה".
מרן זצ"ל, זכה לידיעת התורה באופן מופלא, מאות בשנים לא היה בקי בכל חדרי תורה כמותו, וכל מי שמעיין בספריו נאלם דום, אל מול בקיאותו הניסית ממש, כי אי אפשר בדרך הטבע שיזכה אדם לידיעת התורה בהיקפים כאלה, אם לא שסייעוהו מן השמים באופן מיוחד.
לשם כך, כדי לזכות בכתרה של תורה, וכדי לזכות בכלל למעלות בעבודת ה', על האדם לקדש את עצמו, לשמור את פיו ולשונו, לשמור את עיניו, לשמור את אזניו שלא לשמוע דבר מגונה, ועל ידי זה נעשה "קדוש", ואז זוכה להתדבק בקדושה העליונה. ונספר כמה מעשים:
פעם אירע, שמרן זצ"ל כתב באיזה נושא בספרו, ותוך כדי עיונו בספרי האחרונים, ראה שאחד מהם, כתב באופן יפה באותו נושא בו הוא עסק, ומאד חשק מרן זצ"ל להביא את הדברים בספרו. אך לבסוף, לא הזכירם כלל.
שאל אותו אחד התלמידים, מדוע כבוד הרב לא מביא את דברי אותו מחבר בספרו? השיב לו מרן זצ"ל: ראיתי שהוא כתב בצורה לא מכבדת כלפי הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, ולכן אני מעדיף שלא להזכיר את דבריו.
ובספרי אביר הרועים חלק שלישי הבאתי מעשה, שבאחד הימים עמדתי בחדרו של הרב, והנה נכנסו מי מבני המשפחה ודיברו עמו אודות אדם אחד נכבד, שנהג באכזריות כלפי אשה עזובה, ומפני קטטות שהיו לו עמה סיכן את פרנסתה על ידי הלשנה, והביאה לידי שברון לב. כששמע את הדברים הרב, יצא מגדרו בדבריו, והרשיע את הרשע והטיח בו דברים קשים, גם התקשר על ידי טלפון לאחד העסקנים שישתדל לסייע לאותה אלמנה במצבה, ואף כתב מכתב בכתב ידו לעוזרה ולסעדה. ואנכי ידעתי באופן כללי על אותו נכבד אשר התעלל באומללה, אך לא ידעתי בפרטות כל דבר מעניני לשון הרע שדיברו עם הרב מרן זצ"ל כנגדו. ומאחר וראיתי כי הרב שומע את הדברים ותיכף משתדל לתקן את הצריך תיקון, קבלתי גם אני בלבי את הדברים כי אמת הם.
אחר כעשרה ימים, קראני אליו מרן זצ"ל, והושיבני על ידו, ואמר לי: הנה זוכר אתה לפני כמה ימים, שאמרו כאן שפלוני עשה דברים בלתי הגונים, האם זוכר אתה? השיבותיו שכן, זוכר אני. שאלני, האם אתה מאמין למה שנאמר כאן? השבתי לו כי כן, אני מאמין שכך אירע. אמר לי, הנה עתה מבקש אני ממך, בבקשה, תסיר את הדברים מלבך, אולי אין זה אמת, הרי לחינם קבלנו לשון הרע! ואסור להאמין לדברים כאלה! באמת אני סבור שלא היה כן! לכן בבקשה תאמין לי שלא היו דברים מעולם!
כל כך נזהר מרן זצ"ל לבל יכנסו דברי טומאה באזניו, עד שנרתע מדיבור אסור כאדם הנרתע מן האש. ומעשה היה לאחר נשואי אחד מנכדיו הקרובים, שהיתה רעייתו (של נכד מרן זצ"ל) מלמדת באחד מבתי הספר. ומנהל המקום הטריחה בעבודתה ושכרה היה מועט, כאלף שקלים מידי חודש. מידי פעם בפעם, היה מרן אומר שיעור לפני משפחתו, (נהג כן מאז פטירת הרבנית ע"ה). והנה אירע שאותו נכד ישב על יד סבו מרן זצ"ל, ומצדו רעייתו. שאל אותו הרב, היכן מקום עבודתה? והלה השיב לו. שאל כמה היא משתכרת בכל חודש? והשיב לו, אלף שקלים. שתק הרב. והיה כל זה בליל שישי.
ביום שישי בבוקר, טילפן מרן ואמר לרעיית נכדו, בשבוע הבא אל תלכי לעבודתך! הרי אלף שקלים אינו שכר הגון וכל כך קשה עבודתך, זהו עושק! אל תלכי לעבודתך! ולנכדו אמר, הנה היה אצלי פלוני שהוא ממקורבי והוא מנהל משרד ממשלתי, וביקשתי ממנו לסדר לרעייתך עבודה, והוא הבטיחני שיסדר לה עבודה באותו משרד שהוא מנהלו.
שמחו בני הזוג מאד, כי בזכות השתדלותו של מרן זצ"ל, יזכו לצאת מגזירת העניות שניחתה עליהם. אך במקרה נודע לנכדו של מרן זצ"ל, כי באותו מקום שבו חשבו למנות את רעייתו, לא נשמרו גדרי הצניעות בין אנשים לנשים באופן מופרז, עד שהבין כי לא יוכל להסכים להצעה זו, ועל כן דחה את ההצעה. אולם לסבו מרן זצ"ל לא אמר כלום.
לאחר כמה ימים, קרא אליו מרן ושאל אותו, מה נעשה בענין עבודת רעייתך? האם כבר החלה לעבוד שם והכל כשורה? לא נותרה לנכדו ברירה, עד שאמר לפניו בערך בזו הלשון: יֵדַע סבא, כי באמת שמאד חפצנו בעבודה זו, ובפרט שסבא כל כך דאג לנו, אולם אז נודעו לי כמה מעשיות, ולדוגמא, אחד האנשים העובדים שם נכנס למשרד והיתה שם... עוד הדברים בפיו, ולפני שהספיק הנכד להסביר למרן מה שהיה, הניח מרן זצ"ל את שתי אצבעותיו באזניו והיסה בו שלא ימשיך בדבריו, [ממש כדברי רבי אלעזר בכתובות (ה:), מה טעם אצבעותיו של אדם משופות כיתדות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו], רמז לו מרן זצ"ל שישתוק, ואמר לו, בודאי תברח מזה, ונראה למצוא עבור רעייתך משרה אחרת. אלו דברים אשר ראיתי במו עיני.
כל זה מלבד שמירת העיניים של מרן זצ"ל, וקדושת המחשבה.
הדברים הללו צריכים לעורר אותנו, בפרט בזמנינו שכמעט כולם חשופים לאמצעי התקשורת של הנכרים ושל החופשים בדעותיהם, ששמיעת הדברים האסורים הללו, וראיית המראות האסורות, ועצם ההשתקעות במחשבות ובתפיסות שאינן נכונות על פי התורה, אלו דברים שמשפיעים מאד על האדם, מרחיקים אותו מן הקדושה, ומונעים ממנו ריוח עצום, זכות גדולה של בני ובנות ישראל, להתקדש בקדושה רבה, להבין ולהשכיל שאנו בניו של מלך מלכי המלכים, ולנו לא מתאים, ללכת בדרכיהם של אנשים שלא זכו למה שזכינו אנו.
זכות מרן זצ"ל תעמוד לנו ולכל הלומדים היקרים של הלכה יומית, מפעל שהיה מרן זצ"ל מחבב מאד, שנזכה לכל הברכות, אושר ועושר וכבוד, ונזכה לקדושה וטהרה, ולראות נחת מכל יוצאי חלצינו.