בפרשתינו ובדברי חכמינו נאמר, כי צוה ה' על נח לבנות תיבה, ובמשך מאה ועשרים שנה היה נח משפיע על בני דורו לשוב בתשובה, והיה הולך ובונה את התיבה ומודיע, כי עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול על העולם, וכל העולם יחרב, מפני חטאי בני האדם שעברו כל גבול, ולבסוף, משלא שבו בתשובה, הוריד הקדוש ברוך הוא מבול על הארץ, ואז נכנסו נח ובניו ונשותיהם אל התיבה, וכמו שנאמר:
"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה", "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל".
רבותינו במדרש רבה מדקדקים בפסוק:
מדוע נאמר "ויבוא נח ובניו אל התיבה מפני מי המבול"? הרי היה צריך להיות "ויבוא נח ובניו אל התיבה מפני ציווי ה'"! אלא, אומרים רבותינו, נח, נכנס לתיבה רק לאחר שהחל המבול לרדת בזעף, והגיעו מי המבול עד קרסוליו, וממש נדחקו הוא ובני משפחתו אל התיבה, כך הוא נכנס "מפני מי המבול", ולא מפני מצוות ה', ומסבירים רבותינו, כי נח, "מחוסר אמנה היה", "מאמין ואינו מאמין", כאילו חס ושלום לא היה בטוח בעצמו שבאמת ירד המבול, ולכן לא מיהר להכנס אל התיבה, עד שדחקוהו המים!
מעיר על כך הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (והגדת, פרשת נח): איך יתכן שנח, שהתורה הקדושה מעידה עליו שהיה "צדיק תמים", איך ניתן לומר עליו שהיה מחוסר אמונה חס ושלום? והלא הוא היה ממש נביא, והוא ידע בנבואה מאת ה' שעתיד לרדת מבול, איך יתכן שאדם במעמד רוחני כזה היה "מאמין ואינו מאמין"? מה פירוש הדברים?
אך כשנתבונן בדברים, נבין:
מאה ועשרים שנה בונה נח את התיבה, מאה ועשרים שנה הוא מזהיר את בני דורו מפני המבול הצפוי, הרי זה לא יתכן, שלא יהיה אפילו אדם אחד שישוב בתשובה! נח בודאי היה אישיות מיוחדת, אדם שמקרין על סביבתו, לא יתכן שהשפעתו היתה כל כך חסרת ערך!
לכן היה נח משוכנע, שקרוב מאד לודאי, הוא אכן יצליח להחזיר בתשובה כמה אנשים, והרי באמת, נח ואשתו ושלושת בניו ונשותיהם, היו שמונה אנשים. ואילו היה נח מצליח להחזיר בתשובה עוד אדם אחד! היה זה מספיק כדי להציל את כל העולם, שהרי הם תשעה, והקדוש ברוך הוא היה מצטרף עמהם, ולכן בכל ימות מתושלח, המבול לא ירד, כי היה בכוחם של תשעת הצדיקים להגן על העולם.
לבסוף מת מתושלח, וספדו לו שבעה ימים, והיה נח סבור, שלפחות כעת, מישהו יתעורר לשוב בתשובה, מכח דברי המוסר שהיה מתושלח אומר לבני דורו, אך שום דבר לא עזר!
והנה: "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ", עין בעין רואים באופן מוחשי, כי המבול מתחיל לרדת, ובעלי החיים נכנסים, זוגות זוגות לתיבה! היה נח משוכנע, כי כעת, לפחות מישהו אחד ישוב בתשובה! לכן הוא התמהמה מלהכנס לתיבה!
אם כן, מדוע רבותינו מעבירים עליו ביקורת, ואומרים שהיה "מאמין ולא מאמין", הרי הוא בסך הכל קיוה שמישהו ישוב בתשובה והמבול לא ירד! אלא, שבדרגתו הגבוהה של נח, היתה עליו תביעה:
אם היה ברור לחלוטין בעיני נח, כי אצל הקדוש ברוך הוא, הטבע והנס הם דבר אחד, ואין ביניהם שום חילוק, הרי אז, כשהחלו מי המבול לרדת, היה עליו לרוץ אל התיבה! כל אדם בטבעו, כשהוא חש סכנה אמיתית, הוא לא מתמהמה, הוא ממהר להנצל מן הסכנה! אך נח, התמהמה, המתין, אולי ישוב מישהו בתשובה, "ואז יהיה הגשמים גשמי ברכה", (רש"י בראשית, ז, יב), הוא הראה בהתנהגותו, כי קיומו של הנס, אינו ברור ומוחלט בעיניו כמו קיומו של הטבע!
ממשיך הגאון רבי יעקב גלינסקי ומלמדינו מוסר:
מה אנו יכולים ללמוד מכל זה? נתבונן! כל כך הרבה נבואות נאמרו מפי נביאינו על הגאולה השלימה, והורו: "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו", שלוש פעמים ביום אנו אומרים "כי לישועתך קיוינו וציפינו כל היום"! אנו מצפים, בהחלט! אך עלינו להתחזק, שיהיו הדברים "באמונה שלימה"! ולא חס ושלום בבחינת "מאמינים ואינם מאמינים"!
בזכות הציפיה והאמונה השלימה, נזכה בעזרת ה' באמת לראות בקרוב בגאולה השלימה בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.
שבת שלום!
