שאלה: האם מותר לתת סכום כסף לצדקה בשביל שיתרפא איזה אדם או בשביל בקשה אחרת, או שלא נכון לעשות כן מפני שהמעשה לא נעשה לשם שמים אלא לצורך פרטי?
תשובה: בגמרא במסכת פסחים (דף ח.) אמרו רבותינו, האומר (הנני נותן) "סלע (סכום כסף) זה לצדקה בשביל שיחיה בני", הרי זה צדיק גמור. כלומר, אדם שנותן צדקה, ואומר בפירוש, שהוא נותן את הצדקה כדי שבנו יחיה, הרי זה צדיק גמור, ואין שום פגם במה שהוא עושה.
ובגמרא במסכת בבא בתרא (דף י ע"ב) אמרו, שהצדקה שעושים מלכי אומות העולם, אינם עושים אותה אלא לצורך עצמם, ולא לשם שמים. וכמו שנאמר בספר עזרא, שהיה המלך נותן צדקה כדי שיטיב ה' לו ולבניו. והקשו על כך בגמרא, שלכאורה אין חסרון בכך שנותנים צדקה למען מטרה אישית, שהרי למדנו, שהנותן צדקה "בשביל שיחיה בני" הרי זה צדיק גמור. והסבירו בגמרא, שיש חילוק בין רוב ישראל למלכי אומות העולם, כי ישראל, כשנותנים צדקה, מתכוונים על כל פנים גם לשם שמים. שהרי אדם התורם צדקה על מנת שיתרפא קרובו החולה, ואותו קרוב בכל זאת נפטר לבית עולמו, אותו אדם שנתן את הצדקה, אינו מתחרט על כך, אלא מקבל בהכנעה את גזירת ה'. מה שאין כן אצל מלכי הגויים שהוזכרו בגמרא, שהיו מצפים לטובה שיתן להם ה', ואילו היו יודעים שה' לא שמע לתפילתם כאן בעולם הזה, היו מתחרטים על כך שנתנו צדקה.
ומבואר אם כן בגמרא שאין כל חשש בכך שאדם נותן סכום כסף לצדקה בשביל שיתרפא בנו, שהרי על כל פנים הוא מתכוין לתת צדקה גם אם חלילה לא יתרפא בנו, ורק הוא מבקש שזכות נתינת הצדקה תעמוד לרפואת בנו, אך זאת בלי קשר לעצם הסכמתו לתת סכום כסף לצדקה, מפני שהיא מצוה גדולה.
וכן פירש רש"י בסוגיא בפסחים, שאין אנו אומרים שהואיל נותן כספו לצדקה בשביל שיחיה בנו, אם כן נחשב לו המעשה שלא לשם שמים, אלא אומרים אנו שקיים בזה מצות צדקה שציוהו בוראו לעשות צדקה, ומתכוין הוא גם להנאת עצמו שיחיה בנו.
ומכאן הוכיח מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שכל מעשה שאדם עושה לשם שמים, ומעורבת בכונתו גם כוונה אחרת להנאת עצמו, וכגון מי שאוכל בשבת לכבוד שבת קודש ובכדי לענג את השבת, לקיים מצות בוראו, אך הוא מתכוין גם להנאת עצמו, אין אנו אומרים לו שמעשיו אינם לשם שמים, שהואיל ובכוונתו מעורבת גם כוונה לשם שמים, הרי זה נחשב שעושה לשם שמים ושכרו בשמים גדול. וכן כתבו עוד רבים מרבותינו הפוסקים.
ומכאן גם השלכה הלכתית מרחיקת לכת עוד יותר, לענין מצות "יבום", שהיא מצות עשה מן התורה, למי שמת אחיו בלא בנים או בנות, והשאיר אחריו אלמנה המוכנה להנשא לאותו אח בכדי להקים שם לבעלה שנפטר, וגם האח מוכן לעשות כן (כמו שקרה פעמים רבות גם בדורות האחרונים), מבואר בגמרא במסכת יבמות (לט:), שאבא שאול סובר, שאם אין האח מתכוין לשם שמים, אלא הוא רוצה לישא את אשת אחיו מפני יופיה או מפני עושרה וכיוצא בזה, הרי אסור לו לייבם את אשת אחיו, שלא התירה התורה את אשת אחיו, אלא אם הוא מכוין לשם שמים, אבל אם הוא מתכוין לשם דבר אחר, הרי היא אסורה עליו באיסור חמור.
והנה הדבר נפוץ מאד, שאומר אחיו של הנפטר, שהגם שאינו מכוין אך ורק לשם שמים, מכל מקום מעורבת בכוונתו גם כוונה לשם שמים לקיים את מצות ה' יתברך להקים שם לאחיו הנפטר, ויש לדון אם נחשב הדבר שהוא מכוין לשם שמים אם לאו. ולאור האמור נראה להוכיח שכל שמעורבת בכוונה גם כוונה לשם שמים, הרי דינו של זה כמי שמכוין לשם שמים, ואנו ממליצים לו לקיים מצות ייבום, לישא את אשת אחיו, להקים שם לאחיו לעולם, וכדעת מרן השלחן ערוך.
ולסיכום, מותר לאדם לתת צדקה בכדי שיתרפא קרובו וכיוצא בזה, שהרי הוא מכוין גם לשם שמים, לקיים מצות בוראו. וכן הדין בכל מצוה שהוא מכוין בה גם להנאתו. ומי שמכוין רק לשם שמים, הרי זו מצוה מן המובחר ביותר, שכל מעשיו לשם ה' לריח ניחוח, והמה הרצויים ביותר לפני ה' יתברך.
