מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
לוקט מדברים שנשא מרן במשך השנים, על ידי נכדו הרב יעקב ששון שליט"א
בימי ספירת העומר, אנו נוהגים מנהגי אבלות על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שכולם מתו במגפה, "אסכרה", מפסח ועד יום ל"ד לעומר מתו כולם במגפה הזו.
נסביר, מי זה רבי עקיבא, שהיה רבם של כל אותם תלמידים? מה אירע לו?
רבי עקיבא בן יוסף, היה נקרא "בן גרים", אביו לא השכיל ללמד אותו תורה, ולכן הוא נעשה רועה צאן, והוא היה רועה את צאנו של העשיר כלבא שבוע. כלבא שבוע, היה נדיב לב, והרבה צדקות מאד, היה לו כמו בית מלון, שאליו היו נכנסים כל העניים הרעבים, וכל מי שהיה נכנס לשם רעב כמו כלב, היה יוצא שבע, לכן כינו אותו: "כלבא – שבוע".
עד גיל ארבעים שנה, לא למד רבי עקיבא תורה. ואחר כך, שנשא את רחל הצדקת, זכה ונתגדל מאד בתורה, ונעשה גדול הדור, עד שמלאו לו מאה ועשרים שנה. אמרו רבותינו, אלמלא רבי עקיבא, נשתכחה תורה מישראל! כי באותם הימים, היו גזירות קשות על ישראל, ואסרו עליהם ללמוד תורה, וחכמי ישראל היו נפוצים לכל עבר, וכמעט לא נמצא מי שילמד תורה, רק רבי עקיבא, לאחר שמתו כל תלמידיו, מצא חמישה תלמידים בדרום, והם שהעמידו את כל התורה בישראל עד לזמנינו. אותם חמישה היו: רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה ברבי אלעאי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר בן שמוע, "והם הם העמידו תורה בישראל". (יבמות סב:). רבי עקיבא הוא מורם ורבם, הוא היה רב רבנן, היה גדול דורו, ונהרג על קידוש ה', בידי מלכות הרשעה, שהענישו אותו במיתה משונה רק מפני שהיה מלמד תורה לישראל, כל כך מסר רבי עקיבא את נפשו על התורה! ואלה הרשעים, לקחו אותו, את גדול ישראל, בן מאה ועשרים שנה, לא חסו על שיבתו, התעללו בו והמיתו אותו!
רבינו האר"י אמר, שבכל פעם שאדם אומר "אל נקמות ה'", יכוין על נקמת ה' מהגויים על דמם של עשרה הרוגי מלכות, שבתוכם גם רבי עקיבא.
ובאותו דור, היה חוק קבוע, שכל מי שיוצא להורג בפקודת המלכות, אסור לערוך לו הלויה, אסור להתעסק כלל בקבורתו, אלא יהיה מוטל למאכל לעופות השמים. עד שבא אליהו הנביא בעצמו, וקרא לרבי יהושע הגרסי שהיה משמשו של רבי עקיבא, ויחד נטלו את גופו וקברו אותו במערה בה הוא טמון עד היום הזה. ושאלו את אליהו, הרי אליהו, הוא פנחס, והיה כהן, אם כן איך נטמא לרבי עקיבא? השיב אליהו, חייך! קדוש כזה, אינו מטמא אפילו במיתתו! יהי רצון שנזכה לראותו בתחיית המתים במהרה בימינו.
כעין זה אירע הרבה במשך הדורות, שהיו הגויים האכזרים מצערים את ישראל, וטבחו והרגו רבבות רבבות במשך הזמנים, איבדו קהילות שלימות מישראל. עד לדורינו, שנעשתה השואה האיומה, שם נהרגו שליש מהאומה הישראלית! וכמה הרבה תלמידי חכמים וצדיקים וחסידים נהרגו בידי הרשעים הגרמנים האכזרים.
כאן בארץ ישראל, היה לנו ממש נס גדול. "בהר ציון תהיה פליטה". אני זוכר את אותם הימים, אז עמד הגנרל הנאצי רומל ימח שמו בשערי אלכסנדריה, והיה אומר לכבוש את ארץ ישראל, היינו הולכים לישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, והיו הערבים יוצאים מפתח החנויות שלהם, הם ובניהם ונשיהם וטפם, והיו אומרים, תיכף נשחט אתכם וכל כספכם יהיה בשבילינו, ואנחנו היינו שומעים ומפחדים. באו הגאונים רבי יעקב עדס ורבי זלמן סורוצקין, ואספו את כל בני הישיבות אל הכותל המערבי, ובמשך שעות היו עומדים ובוכים, ואיזה בכיות! נהי בכי תמרורים, וכולנו בכינו יחד איתם!, אחרי יומיים, הגיע מִבְרָק מהיטלר ימ"ש לרומל, שיעזוב מהר את החזית במצרים וישוב, כי רוסיה הכריזה מלחמה. ומכאן נמשכה מפלתו של הצר הצורר. כל זה היה בלי שום ספק בזכות התפילות, הקדוש ברוך הוא שומע תפילה, וצריך להקדים תפילה לגזירה!
שמעו אחי רעי! דעו! שכל הגזרות והשמדות והפוגרומים באו לנו בחוץ לארץ, והלכנו מדחי אל דחי, "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה", ומידי פעם בפעם פרצו נגדינו מסעי צלב, אינקויזיציה ועוד, והאחרון הכביד השואה האחרונה. אבל כאן בבואינו לארץ ישראל, ותהלות לאל יתברך אשר פה נתייסדו ישיבות קדושות של רבבות מישראל, ואלפים ורבבות תינוקות של בית רבן, וישראל עושה חיל, בשלש מלחמות שבאו עלינו במשך עשרים וארבע שנות המדינה הראשונות, גבר ישראל מחיל אל חיל. וביחוד במלחמת ששת הימים אשר נתקדש שם ה' ושם ישראל ברבים, ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי! וזכות ארץ ישראל גרמה להצלת ישראל. עומדות היו רגלינו במלחמה בשעריך ירושלים (מכות י.).
הרי גם בזמן הזעם הנורא גבר עלינו חסדו, וכשהגיע האויב בשערי ארץ ישראל ומצרים, והיתה חרדת אלוקים על כל התושבים בארץ ישראל, שמע אלוקים והשאיר פלטה בארץ הקודש, ונתן בלב האויב להכריז מלחמה על רוסיה, ונתקיים בנו, וגנותי על העיר הזאת להושיעה.
וכן אמרו בבבא קמא (ס:), "אני הצתי אש ואני עתיד לבנותה," שנאמר "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש ולכבוד אהיה בתוכה". נאמר בפסוק: "כי בכה תבכה", שזה רומז על שני חורבנות, אבל חורבן שלישי, לא יהיה בעזרת ה' יתברך! נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל!
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בישועת ישראל, שה' יתברך יביס את כל אויבינו, ויגלה כבוד מלכותו עלינו מהרה, ונזכה לראות בתחיית המתים, יקיצו כל שוכני עפר, מבורות ההריגה בגרמניה ופולניה ורוסיה ומכל המקומות, עין בעין יראו בשוב ה' ציון. אמן כן יהי רצון.
