ידוע הלימוד מדברי רבותינו, כי לפעמים ישנה גזירה על האדם, אבל "תשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה", כלומר, יש בכח אלו שלושת הדברים, לבטל את הגזירות הרעות.
תשובה
ותשובה, הכוונה היא כמובן למצוות התשובה, שעל כל אדם לפשפש במעשיו, ולהיטיב את דרכיו. ובכלל זה גם מה שהיו נוהגים בדורות הקודמים, להתענות בימים הללו, וגם בזמן הזה, רבים נוהגים להתקדש במותר להם, שלא להרבות בסעודות ומאכלים עריבים, ובודאי שלא לעסוק בבילויים וענינים כאלה, כי אלו הימים צריכים להיות קודש לה'.
תפילה
תפילה, היא תפילה בכוונה, בלב נשבר ונדכה, ואף עם דמעות, כמו שנאמר, "לב נשבר ונדכה, אלוקים לא תבזה". ואדם ששם את לבו בתוך מילות התפילה, יתחיל להרגיש איך שהוא מתקשר עם מילות התפילה הנפלאות, בפרט בתפילת העמידה, ומי שמכוין בתפילתו כראוי, היא זכות גדולה שתתקבל תפילתו, כמו שנאמר, "תכין לבם – תקשיב אזניך", מי שה' מכין את לבו, והוא זוכה להתפלל בכוונה, אז סימן הוא לו, וגם זכות, שתקובל תפילתו.
צדקה
וצדקה, היא מצוות הצדקה, שיש להרבות בה בפרט בימים הללו, בלב שמח, ויש להזהר מאד כאשר מחליטים לתת צדקה, לומר "בלי נדר", אלא אם כן הוא נותן מיד מה שהתחייב, כדי שלא להכשל בעוון נדרים חס ושלום. ובגמרא במסכת תענית אמרו: "אין הגשמים נעצרים, אלא על פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים". כלומר, כל השפע עלול חס ושלום להעצר, בגלל שהאדם התחייב לתת צדקה, ולבסוף אינו נותן. שבשביל עוון זה הוא נענש במידה כנגד מידה, שגם לו יהיו כביכול רוחות ועננים, או ענינים אחרים שמראים על ביאת הריוח, אך לבסוף הכל יהיה הפסד וחסרון ממון, ויש להזהר מזה מאד.
אהבת חסד
נאמר בספר מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ". לא נאמר "עשות חסד", אלא "אהבת חסד", שעל האדם להרגיל את עצמו להיות אוהב צדקה וחסד, לשמוח במצוות הללו, ולעשותן מכל הלב.
ובספר כסא דוד, סיפר מרן רבינו החיד"א, אודות רבה של ירושלים, הגאון רבי דוד יצחקי, (אביו של הגאון רבי אברהם יצחקי, המחבר ספר זרע אברהם), שהיה דחוק מאד בפרנסתו, ופעם אחת נאלץ מרוב דוחקו, ללוות זהוב שלם מאדם אחר. רבי דוד הניח את הזהוב בכיסו, והמשיך בדרכו.
לפתע, ניגש אליו אדם עני, וביקש ממנו צדקה, רבי דוד, שלא שם לבו באותה העת כי בכיסו נמצא זהוב, הכניס ידו לכיסו, ונטל משם מטבע, שהיה סבור שהוא פרוטה, ונתנו בידו של העני.
כשבא לביתו, חיפש את הזהוב, ונזכר במה שאירע לו. " שָׂמַח הָרַב, וַיָּגֶל גִּלָּה אַחַר גִּלָּה", שזיכהו ה' יתברך לתת זהוב לעני, שאילו היה שם לב, לא היה זוכה למצוה גדולה כל כך, שהרי אינו ראוי לכך מחמת עניותו, ועתה שמח, שזיכהו ה' במצוה יקרה כל כך. "כל אותו היום, לא פסקה שמחה ממנו".
