מאמרו של הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב
השבת, נקרא בפרשת השבוע, אודות אברהם אבינו, שהיה יושב בפתח האהל כחום היום, שלושה ימים לאחר מילתו, הוא יושב, ומצפה לאורחים.
ראה זאת הקדוש ברוך הוא, ומתוך אהבתו לאברהם, הוציא חמה מנרתיקה. היה חום גדול, כדי שאברהם יוכל לנוח. אך אברהם אבינו ממשיך בדרכו, שם פניו כחלמיש, הוא יושב בפתח אהלו כחום היום, וממתין לאורחים.
והנה: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַיֹּאמַר וכו', אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ".
ומיד אחר כך: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת, וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ".
כך מאריכה התורה הקדושה ומתארת את אופן הכנסת האורחים של אברהם אבינו.
אך נשאלת השאלה:
אברהם אבינו, נוהג ברוחב לב כלפי האורחים, נותן בשר של בן בקר רך וטוב, חמאה וחלב בשפע, אך מדוע כאשר מגיע הדבר למים, שהם המוצר הפשוט ביותר במכלול הכנסת האורחים של אברהם, דוקא אז נאמר "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם"? מדוע "מעט", מדוע לא הרבה וביד רחבה?
על שאלה זו נוכל להשיב, כאשר נדקדק בפסוקים:
בכל הדברים שהכין אברהם לאורחיו, נאמר בפירוש שהוא הכין בעצמו, "ואקחה פת לחם", "ויקח חמאה וחלב", וכן שרה אשתו, שהיתה מסורה כמותו, עשתה הכל בטרחה רבה. אולם לגבי המים נאמר "יוקח נא מעט מים", ומשמעות הדברים, שהמים הובאו על ידי שליח, על ידי משרת, ולא על ידי אברהם עצמו.
בזה לימד אותנו אברהם אבינו יסוד גדול: אדם יכול לעשות חסדים גדולים, להיות טוב ומטיב ולסייע לכל נצרך, והכל בתכלית מידת החסד. אך כל זאת רק כאשר הוא עושה את הדברים בעצמו. כאשר אדם אחר עושה זאת, אין אתה רשאי להטריח אחרים כדי לקיים מצוות חסד! אינך יכול להטריח אחרים מפני רצונך לכבד את האורחים! לכן לגבי המים, שהובאו על ידי שליח, לא הרבה אברהם, אלא אמר, "יוקח נא מעט מים".
מסופר על הגאון רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהתארח שבת אחת אצל ראש הקהל באחת העיירות. אותו ראש קהל, היה גם עשיר גדול.
לאחר קבלת שבת ותפילת ערבית שהתקיימו ברוב העם, פנה הרב עם כל ראשי הקהל וציבור המלוים, לאוהל מיוחד שהוקם לכבוד ביקורו של הרב, שם יסעדו ברוב עם את סעודת השבת.
לאחר הקידוש, הובאה לפני הרב קערה גדולה מלאה מים לנטילת ידיים. הסתופפו החסידים סביב סביב, כדי ללמוד מאורחותיו של הרב, כיצד הוא נוטל את ידיו. להפתעתם, ראו כי הרב אינו מהדר ליטול בשפע, אלא רק כפי עיקר הדין ושורת ההלכה.
ראה הרב את פניהם המופתעות של החסידים ואמר:
בביתי שלי, אני דואג להביא את המים בעצמי, ולכן אני נוטל את ידי בהידור רב, אך כאן, אני רק אורח, והלא יודע אני כי יש כאן משרתת, והיא האחראית על שאיבת המים והבאתם אלי. אין אני רשאי להדר במצוות על חשבונה של המשרתת!
שמעו זאת החסידים, ולמדו פרק מאלף בהלכות נטילת ידיים, אך יותר מכך, בעניני כבוד הבריות ומידת החסד האמיתית. סיפור דומה מסופר גם על הגאון החפץ חיים, והם הם הדברים אשר ראינו אצל אברהם אבינו, שלא רצה להחמיר ולהדר על חשבון טרחתם של אחרים!
שבת שלום!
