תקנת נטילת ידיים לסעודה
מצוה מדברי סופרים (כלומר, תקנת חכמים) ליטול את הידיים לפני סעודה שאוכל בה פת. ובמשנה במסכת עדיות (פרק ה) שנינו, שנידו את רבי אליעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידיים, ואף שפקפק על תקנת חז"ל מפני קושיות שהיו לו על טעם התקנה, מכל מקום נידו אותו כיון שמצוה לשמוע לדברי חכמים.
טעמי התקנה, טעם ראשון משום "סרך תרומה"
וטעם התקנה ליטול ידיים קודם הסעודה, הוא מפני כמה טעמים.
וראשית עלינו להקדים ידיעה פשוטה. כי הנה בזמנינו, כולנו טמאי מתים, משום שכל אחד מאיתנו נכח בימי חייו בחדר שנמצא בו מת, או שנגע באדם אחר שהיה בחדר שנמצא בו מת. אבל בזמן שהיה מצוי ביד עם ישראל אפר פרה אדומה, והיה הדבר אפשרי להטהר מטומאת מת, רבים מאד מעם ישראל היו נזהרים תמיד לשמור על כל כליהם והמאכלים שלהם טהורים. ובפרט הכהנים, שנזהרו שכל מאכליהם יהיו טהורים ולא יגעו בשום טומאה, מפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה, וכידוע, תרומה טמאה אסורה באכילה.
ועתה לענין טעמי מצות נטילת ידיים לסעודה. הנה הטעם הראשון לתקנה זו, הוא מפני "סרך תרומה", כלומר, מכיון שהידיים עסקניות הן, ונוגעות בכל דבר, לפני שהיו הכהנים יושבים לאכול בסעודה, (בזמן שהיו נזהרים בטומאה וטהרה כאמור), היו צריכים ליטול את ידיהם, כדי שלא יטמאו את התרומה בנגיעתם. ובכדי שיהיו הכהנים רגילים בתקנה זו, גזרו גם על שאר שבטי ישראל (שאף הם השתדלו לאכול תמיד בטהרה), שכל האוכל פת, יטול ידיו קודם האכילה. וגם בזמנינו שאין הכהנים אוכלים תרומה, לא בטלה התקנה, כדי שיהיו רגילים ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה.
טעם שני, משום נקיות
טעם נוסף לנטילת ידיים הוא משום שרצון הקדוש ברוך הוא שנתנהג בנקיות, שנקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות וקדושה, ולכן תקנו חכמים נטילת ידיים קודם הסעודה, שיתנהג אדם בנקיות, ולא יאכל כשידיו מלוכלכות.
פירוש הבטוי "נטילת ידיים"
והמקור ללשון "נטילה" יש בו כמה הסברים, והרשב"א (רבינו שלמה בן אברהם בן אדרת, מרבותינו הראשונים), בתשובה כתב, שלשון נטילה מלשון אנטל, שהוא שם הכלי שמחזיק בתוכו רביעית מים שהוא שיעור המים שצריך לנטילת ידיים. ובעל תוספות יום טוב (רבי יום טוב ליפמן הלר) כתב שנטילה מלשון לקיחה, ליקח המים, וכמו שאנו מברכים, על נטילת לולב. (ילקוט יוסף ח"ג).
