בשבוע הבא, (ביום רביעי ו' בסיון), יחול יום חג השבועות. ולכן מעתה נלמד בענינים השייכים ליום זה.
כל המצוות שניתנו למשה רבינו בהר סיני ביום חג השבועות, ניתנו לו עם פירושיהן, כמו שנאמר (שמות כד), "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה". ופירשו בזוהר הקדוש: "התורה - זו תורה שבכתב, והמצוה זו - המשנה, שהיא תורה שבעל פה". וכן אנו מברכים כל יום בברכת התורה, "אשר נתן לנו תורת אמת", זו תורה שבכתב, "וחיי עולם נטע בתוכינו", זו תורה שבעל פה. (ש"ע סי' קלט).
כל התורה כולה, כתבה משה רבינו לפני מותו בכתב ידו, (בתרא טו.), ונתן ספר תורה אחד לכל שבט ושבט. והמצוה, שהיא פירוש התורה, והיא תורה שבעל פה, לא כתבה משה רבינו על ספר, אלא צוה אותה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל בעל פה. ומפני כך נקראת, תורה שבעל פה. ואף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, מכל מקום לימדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים, וליהושע שהוא תלמידו.
וזקנים (כלומר חכמים) רבים קבלו מיהושע, וכל ימי השופטים קיבלו זקני דור ודור את התורה מרבותיהם ומסרוה לתלמידיהם, עד שקם שמואל הנביא (בשנת שני אלפים ת"ש), שהוא היה הראשון לנביאים, והוא קיבלה מן הזקנים, ומסרה לתלמידיו הנביאים, אשר מסרוה מדור דור עד עזרא הסופר, אשר קבל את התורה שבעל פה מאחרוני הנביאים.
ובית דינו של עזרא, הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והאחרון שבהם הוא שמעון הצדיק. (בשנת ג' אלפים תק"פ).
והוא קבל התורה שבעל פה מכולם, וממנו קבלו תלמידיו ותלמידי תלמידיו, דור אחר דור, ששה דורות, עד הלל ושמאי (בשנת ג' אלפים תק"פ).
הלל ושמאי, ותלמידיהם, ותלמידי תלמידיהם, ששה דורות עד רבי יהודה הנשיא, הם החכמים הנקראים תנאים, והם חכמי המשנה. ורבי יהודה הנשיא, הוא שאנו קוראים "רבינו הקדוש", חתם את המשנה. (בשנת ג' אלפים תתק"מ).
ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדים בו תורה שבעל פה ברבים, אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו לזכרון ראשי השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמדם על פה. וכן כל אחד רושם לעצמו מה ששמע מרבותיו, ומלמדה לאחרים על פה, ממה שקבל מרבותיו, או ממה שנתחדש להם בדינים שלא שמעום מרבותיהם, אלא למדום במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, כמו גזירה שוה. (וכמו שאמרנו בהגדה של פסח, אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא וכו', וכוונת הדברים, שלא היתה להם קבלה ברורה מרבותיהם בענין הזה, והיו חכמי ישראל חלוקים בו, עד שדרש בן זומא מהמקרא מה שדרש, וקבלו את דבריו, כי על אופן הדרשה לא היתה ביניהם מחלוקת, לפי שאת המדות שהתורה נדרשת בהם קבלו בפירוש ממשה רבינו דור אחר דור).
וכך עברה התורה בעל פה תמיד, עד ימות רבינו הקדוש, שהוא קיבץ כל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו, ושלימדו תלמידיו ותלמידיהם בכל דור ודור, וחיבר מהם "משנה", ושיננה לחכמים אחרים ברבים, עד שנתגלתה לכל ישראל.
ולמה עשה רבינו הקדוש כן ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה התלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים בעולם והולכים לקצוות הארץ, לכן חיבר חיבור שילמדו ממנו ולא תשתכח חלילה תורה מישראל. ואף על פי שאסור היה לכתוב את דברי התורה שבעל פה (כמו שדרשו בגיטין ס:) מכל מקום משום "עת לעשות לה'" שחס ושלום תשתכח התורה, התיר רבינו הקדוש לעשות כן וכתב את המשניות.
וישב כל ימיו, הוא ובית דינו, ולימדו המשנה ברבים, ומגדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש, רבי חייא, רבי הושעיה, רב ושמואל, ורבי יוחנן. רב סידר ספרא וספרי, לבאר ולהודיע עקרי המשנה ושורשה. רבי חייא סידר התוספתא, לבאר עניני המשנה. וכן רבי הושעיה סידר בריתות לבאר דברי המשנה.
וכל החכמים שקמו אחרי רבינו הקדוש, בארץ ישראל ארבע דורות (כמאה וחמישים שנה), ובבבל שבעה דורות (כשלוש מאות שנה), כולם נקראים אמוראים. והם חכמי הגמרא. מראשוני האמוראים בארץ ישראל, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, ומהם קבלו שלשה דורות עד שנחתמה הגמרא הירושלמית כשלוש מאות שנה אחר חרבן בית המקדש. ובבבל, רב ושמואל, ומהם קבלו ששה דורות עד רב אשי ורבינא ותלמידיהם, שעל ידם נחתמה הגמרא הבבלית, כארבע מאות שנה אחר החורבן.
ומרב אשי למעלה, עד משה רבינו, ארבעים דורות שקבלו זה אחר זה תורה שבעל פה, במשך כאלף ושבע מאות שנה, ומשה רבינו קבל התורה מפי ה' יתברך. נמצא שכולם קבלו מפי ה' יתברך. וכל התורה שבעל פה מיד ה' ניתנה, על יד משה רבינו ע"ה. ועליה הוסיפו רבותינו כמה תקנות וסייגים שלא יבואו לעבור על דברי התורה. גם ציוו כמה מצוות מדבריהם, כמו שיתבאר. והכל בכלל תורה שבעל פה (כמו שמבואר בגמרא ביומא כח. קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "ותורותי", תורה שבכתב ותורה שבעל פה).
(ראה בהקדמת הרמב"ם להיד החזקה).
