מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. נערך על ידי נכדו הרב יעקב ששון הי"ו
נאמר בפרשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ". כמה פעמים ראינו, שלפני שהכה ה' את מצרים, שלח את משה לפני פרעה. אך כאן אנו רואים דבר מיוחד, שכביכול הקדוש ברוך הוא מסביר למשה, מדוע עליו ללכת לפרעה, וכאילו בדברי פיוס הוא אומר לו, "כי אני הכבדתי את לבו, למען שתי אותותי אלה בקרבו". לשם מה נדרשה התוספת הזו?
אלא שעתה, היה צורך בדבר, הואיל ובמכת ברד, היתה כמו פגיעה בכבודו של משה רבינו. ומדוע? כי כאשר הכה הברד את מצרים, היתה אש מלקחת בתוך אבני הברד, ובנפילתן היה נשמע קול נפץ אדיר, כמו בנפילת פצצות. מי שהיה בשדה, מת מחמת הברד, אולם גם מי שהתחבא בביתו, כמו פרעה, היה מתחלחל לשמע הקולות האדירים הללו. פרעה, שהיה מלך אכזר, קרא למשה ואמר לו: "חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי, וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, הַעְתִּירוּ אֶל ה', וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד, וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד" כלומר, פרעה נותר ברשעו, לא הודה על טעותו, אלא אמר, ה' הצדיק ואני, ורק עמי, הם הרשעים. אלא שבכל זאת ביקש שיחדל הברד, אולם תחילה ביקש, שקולות הנפץ יפסקו, שהרי הם אלה הטרידוהו במיוחד, ורק לאחר מכן ביקש שגם הברד יפסק. כמו שנאמר בפירוש, "וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד". ומשה רבינו השיב לפרעה, שיעשה כבקשתו, תחילה יפסיקו הקולות, ולאחר מכן הברד, כמו שנאמר, "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה', הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד".
אולם ידע הקדוש ברוך הוא, שאם תתמלא בקשתו של פרעה, יהיה פרעה מחוייב לשלוח את בני ישראל, שהרי כך הבטיח פרעה למשה. וכפי שאומרים בערבית, "כלאם – שראף", כלומר, העמידה בדיבור היא כבודו של האדם. לכן שינה הקדוש ברוך הוא את סדר הדברים, וכמו שנאמר, "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד", תחילה פסק הברד, ורק לאחר מכן הקולות, לכן פרעה לא עמד במילתו, ולא שלח את ישראל. בזה היתה פגיעה בכבודו של משה, שלא עשה ה' כבקשתו, לפיכך הסביר הקדוש ברוך הוא למשה, מדוע שינה את הדברים, "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ", שהרי יש לי עוד שלוש מכות להכות את מצרים, לכן נתתי לפרעה פתחון פה, שלא יהיה מחוייב לעמוד בדיבורו.
לאחר מכת ארבה, כבר הודה פרעה ואמר, "חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵיכֶם וְלָכֶם", וגם אז פסקה המכה, כמו שנאמר, "ויַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף, לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם". אך מדוע נאמר "לא נותר ארבה אחד בכל גבול מצרים"? אלא שהמצרים הגו רעיון, החלו צדים כמויות גדולות של ארבה, והיו משמרים אותו, או על ידי מלח, או באמצעות כבישה, כמו מלפפון חמוץ, וכך מילאו חביות חביות, ושמחו בזה. מה עשה ה' יתברך? בשעה שפסקה מכת ארבה, החיה את הארבה שמתו, עשה להם "תחית המתים", ויצאו כולם מן החביות וברחו ממצרים, עד כי לא נותר ארבה אחד בכל גבול מצרים!
לפני מכת בכורות נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה', כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם". מדוע נאמר "כחצות הלילה" ולא "בחצות הלילה"? והלא בהמשך באמת נאמר "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". רבותינו במסכת ברכות עמדו על שינוי הלשון כאן, והסבירו, שהקדוש ברוך הוא, הוא היודע בדיוק מתי היא נקודת חצות הלילה, אבל המצרים, יכלו לטעות, וכדי שלא לתת להם פתחון פה, שיאמרו משה בדאי (ממציא), הנה עבר זמן חצות ולא קרה כלום! לכן אמר להם משה מראש, "כחצות הלילה", בערך בחצות בלילה.
אבל יש כאן הסבר נוסף. בשעה שנלחם אברהם אבינו עם ארבעת המלכים, נאמר, "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם", "ויחלק עליהם", הכוונה שהלילה נחלק לשנים, ובחצי הלילה הראשון, נלחם אברהם עם המלכים, עד שהגיע זמן חצות, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אברהם, חצי לילה בשבילך, וחצי לילה לבניך, חדל מלהלחם עוד! שבחצי הלילה השני אני עתיד להלחם למען בניך! נמצא שאותו הזמן, של חצי הלילה מחצות ועד הבוקר, היה מוכן למכת בכורות, ולכל הנסים שנעשו באותו הלילה.
אולם מלחמות אברהם, הרי היו בסביבות ארץ ישראל, והרי יש שינוי בזמנים בין ארץ ישראל למצרים, שהרי אפילו בין ירושלים לבני ברק יש הבדל של כמה דקות בזמני הזריחה והשקיעה וחצות הלילה.
והרי בשמים, הולכים לפי הזמנים של ארץ ישראל, נמצא אם כן, שירד ה' והכה את בכורות מצרים בדיוק בזמן חצות הלילה, אך לא בזמן חצות של מצרים, אלא לפי זמני ארץ ישראל, לכן אמר משה "כחצות הלילה", ובאמת היה זה בחצי הלילה של ארץ ישראל.
כאשר שמעו כל בכורי מצרים מה שאומר משה רבינו, שה' יכה כל בכור בארץ מצרים, התקוממו מאד, ועשו ממש הפגנה מול ארמונו של פרעה, בדרישה לשחרר את ישראל, שהרי ראינו שכל דבריו של משה התקיימו עד עתה, ואם כן, הרי הם בסכנת חיים! ושם החלה מהומה גדולה, מצד אחד, רבים מן המצרים התומכים בפרעה, התנגדו לשחרור ישראל, ומצד שני הבכורות, והיו מכים והורגים אלו באלו, לכן לא נאמר, "לְמַכֵּה בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", אלא "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם", שמצרים כולה הוכתה על ידי הבכורות שלה.
בלילה ההוא, היה פרעה הרשע צריך לפחד, שהרי גם הוא היה בכור, אך בכל זאת, מרוב שהיה אפיקורוס, הלך לישון, רק כאשר החלו הבכורות למות, אז נאמר, "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת". יצא פרעה מארמונו, והיה צועק ומבקש את משה ואהרן, שאל תינוקות של ישראל, היכן משה? צחקו ממנו, אמרו לו, לך לכיוון זה, שם נמצא משה. הלך ולא מצא, אמרו לו, לא! הכוונה שלנו היתה לצד השני! עד שצעק פרעה צעקה גדולה ומרה. יצא אליו משה, אמר לו, מה תבקש? אמר לו פרעה, "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אמר לו משה, וכי נלך באמצע הלילה? והלא ה' אמר לנו שלא נצא מפתח הבית עד הבוקר, ועוד, שאין אנו רוצים לצאת כמו גנבים בלילה, אלא נצא עם בוקר, ביד רמה! אם כן, מה יוכל עתה פרעה לעשות כדי שלא ימות? אמר לו משה, אמור בקול רם אחרי, ותהי נפשך לך לשלל, תגיד: הרי אתם בני חורין! הרי אתם לעצמכם! הרי אתם ברשותכם! ומדוע רצונך לשחרר אותנו, תגיד: כִּי כֻּלָּנוּ מֵתִים. ונעשה נס, והיה קולו של פרעה נשמע בכל מצרים, איך שאומר בפיו שהוא משחרר את ישראל.
ומדוע היה צורך להוציא את המילים המפורשות מפיו של פרעה, את השיחרור ואת הסיבה לשיחרור? אלא שבגמרא במסכת קדושין מבואר, שעבד עברי, גופו קנוי לאדון, והוא לא יכול להשתחרר מהאדון, אלא על ידי שטר, שהוא נקרא גט שיחרור, ועליו יחתמו שני עדים. ואם יאמר האדון לעבדו, הרי אתה משוחרר, אבל לא יתן לו שטר, למחרת האדון יכול לחזור בו ולקחת שוב את העבד.
אבל יש עוד הלכה, שאם אדם יוצא לההרג, והוא מצוה באותה שעה שיהיו הנכסים שלו לאדם מסויים, הרי שדבריו נחשבים ככתובים וכמסורים. וכמו שמבואר בגמרא בגיטין (דף סו.), שהיה חכם אחד ושמו גניבא, שהיה בעל מחלוקות, והוציאו אותו להורג, בשעה שהוציאוהו אמר, שיתנו מהיינות שלו סכום של ארבע מאות זהובים מתנה לרבי אבא, ואמרו בגמרא שבאמת רבי אבא זכה בזהובים, כי דבריו של אדם שעומד למות, נחשבים כאילו הם כתובים בשטר.
אמור מעתה, פרעה, היה אדונם של ישראל, והיה עליו לכתוב להם שטר כדי לשחררם, אולם אותו לילה היה ליל פסח, ואי אפשר שמשה יכתוב שטר כדת וכדין, לכן אמר לו משה, אמור בפירוש, שאתה עומד למות, "כִּי כֻּלָּנוּ מֵתִים", ומעתה, מבחינת ההלכה, די בדיבור של פרעה, שיאמר "הרי אתם בני חורין", וממילא יצאו ישראל מרשותו!
לעתיד לבוא, כשיגיע זמן גאולתם של ישראל, לא תתעכב הגאולה אפילו דקה אחת, כפי שהיה במצרים, שבדיוק בנקודת חצות נגאלו, וכפי שנאמר, "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה", אם יזכו ישראל, "אחישנה", יחיש להם את הגאולה, ואם לא יזכו, אבל יגיע כבר זמנה האחרון, אז "בְּעִתָּהּ", ואפילו דקה אחת לא תתעכב הגאולה, בין אם ישראל יהיו צדיקים ובין אם יהיו לא צדיקים, הבטיח לנו ה' יתברך שיגאלנו.
בגאולת מצרים, לא היתה הגאולה שלימה. מדוע? מפני שבאמת ישראל היו צריכים להשתעבד ארבע מאות שנה במצרים, אלא שראה ה' יתברך שאם ישארו ישראל עוד רגע במצרים, כבר יטמעו לגמרי בחמישים שערי טומאה של מצרים, ויתבוללו לגמרי, לכן הוציאם בחיפזון, ואמר למשה, שעוד יצאו ישראל בגלות נבוכדנצר וטיטוס. כך כתוב בזוהר הקדוש.
אומרים משל על זה, היה סוחר אחד, שהתארח במלון. ובמלון היה מטבח, ושם מגישים ארוחת בוקר וארוחת צהרים. יום אחד, הוצרך הסוחר להקדים את יציאתו לתל אביב, לרגל מסחרו, לכן כבר בשעה אחת עשרה, פנה אל הטבחית, אמר לה, ראי, שאני ממהר לצאת לדרך, אולי תוכלי לתת לי משהו לאכול, השיבה לו, שהאוכל עדיין לא מבושל כראוי, אמר לה, אין דבר, אני אסתפק במה שיש. הגישה לפניו בשר ותבשילים, ואמנם הוא התאכזב מאד, כי האוכל היה ללא טעם וללא ריח, והבשר כמו פלסטיק, קשה מאד. ברכה לבטלה ממש. ובכל זאת אכל, יצא בכעס והלך.
למחרת, הטבחית עצמה, הוצרכה לצאת בשעה מוקדמת לנתניה, לרגל שמחה משפחתית. לכן קיימה בעצמה, "ותקום בעוד לילה", הקדימה לבוא למטבח, ובישלה היטב את כל המאכלים. ומכיון שזכרה את הסוחר, קראה לו ואמרה, דע, שאם תרצה כבר, כעת תוכל לאכול, אף על פי שהשעה מוקדמת. אמר לה הסוחר, איני רוצה דבר! שהרי אמש לקחתי מן המאכלים ולא ערבו לי כלל! השיבה לו הטבחית, אתמול, אתה מיהרת, אבל היום, אני מיהרתי, ולכן תוכל להיות בטוח שהתבשילים מבושלים ומתובלים כל צרכם. אכל הסוחר, ובירך את הטבחית.
כן הדבר הזה, בגאולת מצרים, אנו היינו הסיבה לחיפזון לצאת ממצרים, מפני שעוד רגע היינו נטמעים לגמרי בין הגויים. לכן לא היתה הגאולה בשלה כראוי, מה שאין כן לעתיד לבוא, שאז "אני ה' בעתה אחישנה", הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא יחיש את הגאולה, ואז אנו נהיה בשלים, והגאולה תהיה בשלה כל צרכה, ותהיה גאולת עולמם, "מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל".
שבת שלום!
