נערך על ידי נכדו הרב יעקב ששון הי"ו
כעת אנו עומדים בחודש אלול. תיכף אחרי ראש חודש אלול, רבים נוהגים לומר "סליחות", ובמשך ארבעים יום אומרים סליחות, שלושים ימי אלול, ועשרת ימי תשובה, מפני שכל אלו הימים, הם ימי רחמים, שבהם עלה משה רבינו למרום, והתחנן להקדוש ברוך הוא שיסלח לישראל, כמו שנאמר, "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם".
לכן הימים הללו נקבעו לעולם שהם ימי רחמים. ולכן גם מוטל עלינו, כל אחד ואחד, איש ואשה, לפשפש במעשיו, לראות איך עברה השנה? האם עשה תשובה, עשה מעשים טובים? הרבה צדקות? שהרי כך צריך להיות! המצוות והמעשים הטובים הם שיצילו את האדם ביום הדין, הוא יום ראש השנה!
בראש השנה, כל הספרים- נפתחים לפני הקדוש ברוך הוא, "ספרי חיים וספרי מתים", כי גם את המתים דנים ביום ראש השנה, פותחים את ספריהם, ודנים אותם. יש אנשים, שהניחו בנים רשעים בעולם הזה, ובודקים, האם יש להורים אחריות על מעשי בניהם? לפעמים, ההורים לא לימדו את בניהם תורה, ולכן בניהם רשעים, ואז בוחנים את הדברים, וגוזרים עליהם להענש, ומעמיקים להם את הגיהנם. ואפילו אדם שהיה צדיק גמור, והוא נמצא בגן עדן, אם בנו חוטא מפני שלא חינך אותו כראוי, מוציאים את הצדיק מגן עדן, ומראים לו את בנו, איך שמייסרים אותו בגיהנם, שידע מה שנעשה לבנו, שהכל נגרם באשמתו, מפני שלא חינך אותו על ברכי התורה.
יש אדם, ששם את בנו להתחנך בבית ספר חילוני. כמה אנחנו צועקים ומלמדים ברבים, "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם", שחייב אדם לשלוח את בנו וללמדו תורה, והאיש הזה אוטם את אזניו, ושם את בנו בבית ספר חילוני. אדם כזה, אפילו אם קיים בעצמו את כל המצוות, עוונו ישא, כי מה הערך בכל המצוות שעשה, אם לא חינך את בניו ללכת בדרכי התורה? צריך שילכו הבנים בדרך התורה, והוא לא עשה כך, אוי ואבוי לו מיום הדין, אוי ואבוי לו מיום התוכחה!
לכן דנים גם את המתים, וכמו שהגמרא במסכת ראש השנה (דף לב.) אומרת, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? (אף על פי שהוא יום חג, כמו שנאמר, "בכסה ליום חגנו"), אָמַר לָהֶם, אֶפְשָׁר מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין, וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה?!
למדנו, שזהו יום דין קשה מאד, ולכן כל אחד ואחד צריך לסגל לעצמו מעשים טובים, כי המצוות והמעשים הטובים הם שגורמים חיים לאדם, כמו שנאמר, "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ", ונאמר, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", ומי שלא עושה כך, ולא מסגל לעצמו מצוות לקראת ראש השנה, הוא ממש מאבד את עצמו לדעת, איך ידונו אותו? יראו את כל מעשיו שהם מכוערים! כמה זה דבר קשה!
כמו שסוחר ותיק, עושה "מאזן", ובודק מתי הרויח ומתי הפסיד, כך כל אחד ואחד יחשוב היטב, יעשה חשבון, לבדוק היטב את מעשיו, יראה איך עברה עליו השנה! והזמן המתאים לזה במיוחד, הוא בחודש אלול, שהרי "אלול" הוא מלשון ריגול וחיפוש, כמו שנאמר, וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ, ומתרגם התרגום, "וִיאַלְלוּן יַת אַרְעָא", כך יבדוק את מעשיו, לראות אם הלך בדרך טובה, או שלא הלך בדרך טובה.
והרי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, לכן צריך להשתדל בכל הכוחות, כדי להיטיב את המעשים.
בעוונות הרבים, אנשים לא מכוונים בתפילה. בימים הללו, ימי חודש הרחמים, איך יעמוד אדם לפני הקדוש ברוך הוא ולבו בל עמו? אלא עליו לחשוב ולכוין היטב. דבר זה נרמז בפסוקים, שנאמר: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טהור וכו', וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב, יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה", זה רמז על אדם שהוא לא טהור, שיש בידו עוונות, מה יעשה? לפנות ערב, שזה ערב ראש השנה, ירחץ במים טהורים, ואין מים אלא תורה, כמו שנאמר "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", ויוסיף תורה, ואפילו אם הוא כבר לומד תורה, יוסיף עוד בלימוד התורה, ויוסיף מצוות וצדקות ומעשים טובים, אפילו שכבר נותן צדקה, עתה הוא הזמן להרבות ולהוסיף עוד ועוד בצדקה, "מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִ'ישׁ לְ'רֵעֵהוּ וּ'מַתָּנוֹת לָ'אֶבְיוֹנִים" זה ראשי תיבות "אלול", שהם ימים שיש להרבות בהם בצדקה לעניים. ובזה אדם יזכה לצאת זכאי ביום הדין, ביום ראש השנה.
תְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה! אם חס ושלום נגזרה על האדם איזו גזירה, יראו כעת את מעשיו הטובים, שמחנך את בניו בדרכי התורה, ויקויים בו, "וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ", מדוע יותיר אותו בחיים? בגלל "פרי בטנך", בזכות הבנים שלו, שהרי אדם לא יודע מה יש בשמים, לפעמים יש עליו קיטרוג, ובאים מלאכי חבלה ומקטרגים עליו, רוצים שיגזרו עליו מיתה, אבל הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו, מלא רחמים, כְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה, רואה שהאדם הזה, יש לו בנים, שהם לומדים תורה, ויודע ה' יתברך, שאם יקח את אביהם, מה יהיה עם בניו? מי ידאג להם? בודאי יפרקו כל עול! לכן הקדוש ברוך הוא מניח אותו, מותיר אותו לטובה, לחיים טובים ולשלום.
נאמר, "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא", ארי"ה ראשי תיבות, אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה, שאלו ימי הדין, עד הושענא רבה שהוא זמן חיתום הדין, לכן בימים הללו, ישתדל כל אדם לקום לסליחות, כמה שיוכל, אם לא כל יום, אבל על כל פנים מתי שיוכל, ילך.
פעם רצו במחנה צה"ל, לעשות סליחות בשעה עשר בלילה. והשבנו להם מדברי הפוסקים, שהדבר אסור, מפני שמי שאומר סליחות בלילה, לפני חצות הלילה, הוא נחשב "מקצץ בנטיעות", כי בסליחות אומרים "י"ג מידות" (ה' ה' אל רחום וחנון וכו'), ומי שאומר י"ג מידות בלילה, מתגרה בחיצונים, במקטרגים, נמצא שמי שאומר סליחות בתחילת הלילה, הוא גורם רעה לעצמו, ועדיף לו שלא יאמר סליחות. אלא אחרי חצות הלילה, מתמתקים הדינים, ואז הוא הזמן שאפשר כבר לומר סליחות, וכן אם אי אפשר, אז בשעות היום אפשר לומר סליחות, למשל לפני תפילת מנחה, אבל בתחילה הלילה, אסור, עד חצות הלילה.
