מאמרו השבועי של הגאון הרב זבדיה כהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית"
השבת נקרא: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם". ומסביר רבינו חיים בן עטר בפירושו על התורה, "כי תשא" מלשון "נשיאות ראש", בדומה ללשון הפסוק "ישא פרעה את ראשך", שהוא לשון מעלה, שתשא את ראש בני ישראל שראשם נמוך מחמת העבירה של מעשה העגל, ועל ידי שיתעלו במחשבתם למצוות ויתנתקו מהעבירות, הרי זו נשיאת ראש של עלייה רוחנית.
ביאור הדברים הוא, שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם כשראשו למעלה והולך בקומה זקופה, לרמוז על שאיפה להתעלות רוחנית, להבדיל מן הבהמה שראשה כלפי מטה לרמוז על שאיפה לגשמיות וארציות.
אדם מישראל שחוטא הגם שהוא הולך על שתי רגליים וראשו נטוי כלפי מעלה, מכל מקום במהותו הרוחנית הוא מושפל לגשמיות " נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט י"ג) על גחונו ילך, עיניו משוטטות כלפי מטה ואינן נשואות אל על לאלוקיו.
וכבר אמרו רבותינו: "המחשבה היא האדם", ו"במקום שהאדם חושב שם הוא נמצא". אם רוצה אתה לדעת את דרגתך הרוחנית האמיתית, בדוק היכן נמצאת מחשבתך, מה מעסיק אותך כל היום - ותדע מי אתה!
לכך נצטווה משה רבנו לשאת את ראש בני ישראל, לזקוף את קומתם הרוחנית, לרומם את מושגיהם, ולהפכם לעובדי אלוקים כדבעי.
אין ספק כי לכל אדם יש בחייו את הפרנסה, את חשבון הבנק, את החובות והטרדות, אך בל ניתן להם להשתלט לנו על החיים, על המחשבה, ולהיות מרכז החיים, אלא עלינו לשים בראש הפירמידה את החלק הרוחני, הכולל לימוד תורה, עשיית מצוות ומעשים טובים.
מסופר על אחד מהקדושים אשר בארץ, הצדיק רבי יצחק מנשכיז זצ"ל, שהיה מתבודד בחדרו בעליית הגג ולומד תורה בקדושה וטהרה. הצדיק ציווה את משרתו לבל יהין איש להפריעו מעבודת הקודש, חוץ משעה אחת ביום בה היה מקבל קהל לעצה וברכה.
בין חסידיו של הרב היו שני סוחרי בקר שלא עשו צעד ללא ברכתו של הרב, ועקב כך זכו להצלחה רבה בעסקי הבקר.
לימים פרצה מגיפה בעיר ועדרי הבקר היו מתים בזה אחר זה, מיד באו שני סוחרי הבקר לבקש את ברכת הרב.
הסביר להם משרתו של רב כי לא ניתן להפריע לרב עד השעה הקבועה בה הוא מקבל קהל.
אך הסוחרים מיאנו להמתין, עם דמעות בעיניהם הסבירו למשרת של הרב כי בכל רגע מתים עדרים שלמים של בקר, והם עלולים להפוך לעניים ואביונים. נכמרו רחמיו של המשרת, העלה אותם לעליית הגג ופתח להם את דלתו של הרב.
הרב ישב בחדרו עטוף בטלית ותפילין ועסק בסתרי תורה. כששמע את הדלת נפתחת, נשא את ראשו וראה את סוחרי הבקר. מיד עיניו נפקחו, פיו נפער בתדהמה וחיוורון כיסה את פניו, כמעט התעלף, עד שהתעשת קמעא, שמע את זעקתם, ובירכם כמבוקשם והמגיפה נעצרה.
משרתו של הרב שהיה עד למחזה, שאל את הרב, מדוע כבודו נבהל כל כך כשנכנסו עד כמעט כדי עילפון?
הסביר לו הצדיק, דע לך! לא לחינם ציוויתיך לא להכניס אלי אנשים ללא רשות!
כשאני לומד, ראשי בתורה בלבד, מצוי אני בעולם שכולו אור וזוהר, רוחניות והתעלות, ולפני שאני מקבל קהל עלי לרדת בהדרגה לעולם שכולו חולין וגשמיות. כשהם נכנסו אלי ללא הודעה מראש, וכל מחשבתם רק על עדרי הבקר, כמעט והתעלפתי! ראיתי מולי שוורים לבושים כבני אדם, והרהרתי בבהלה: מאימתי שוורים יודעים לעלות בסולם??
הוא אשר אמרנו : "המחשבה היא האדם - ובמקום שהאדם חושב - שם הוא נמצא".
"כי תשא את ראש בני ישראל" – עלינו לשאת את ראשנו, ולרומם את מחשבותינו לרוחניות והתעלות, לעשות "ניקוי ראש" ממחשבות ההבל. וכפי שאנו אומרים בכל בוקר: "ומותר האדם מן בהמה אין כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה".
שבת שלום!
