ברכת הפת
הפת, ברכתה "המוציא לחם מן הארץ". והכוונה בזה ללחם הנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, שהם חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון, וכוסמין. שכולם בכלל חיטה ושעורה. כי הכוסמין ושבולת שועל הם מינים שונים של חיטה, והשיפון הוא מין שעורה. (כמו שפירש רש"י בברכות מד.). אולם לעתים משתנה ברכת הפת, ואנו מברכים עליה "בורא מיני מזונות". שהרי העוגות, ברכתן בורא מיני מזונות.
ברכת פת כסנין
ושורש הדבר מבואר בגמרא במסכת ברכות (מב.), שפת הבאה בכסנין (שלהלן נסביר מה היא), מברכים עליה (שלא בזמן הסעודה) בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסח). אולם נחלקו רבותינו הראשונים, מהי אותה "פת הבאה בכסנין" שדיברו עליה רבותינו בגמרא.
פת שהיא כיסים ממולאים
יש אומרים, שפת הבאה בכסנין היא כל פת שהיא עשויה "כיסים" (וכסנין מלשון כיס) ממולאים, כגון מה שעושים בצק ממולא אגוזים ושקדים ודבש, ועליה יש לברך "בורא מיני מזונות", ולא "המוציא לחם מן הארץ".
פת שהיא מתוקה או שמנונית
ויש אומרים, שאין זו פת הבאה בכסנין, אלא פת כסנין שברכתה מזונות, היא זו העשוייה מבצק שמעורב בו דבש או שמן וכדומה, שעל ידי התערובת יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות. (ובכלל "דבש", גם הסוכר המצוי אצלינו, שהרי גם הוא ממתיק את הפת, וגם נקרא בלשון המקרא "דבש", כמו שפירש רש"י בפירושו לשיר השירים, "אכלתי יערי עם דבשי", יש דבש שהוא גדל בקנים. וכן פירש בשמואל א' "יערת הדבש", בקנה הדבש, ובלשון ישמעאל הוא נקרא סוקר"א).
פת שהיא נכססת בשיניים
ויש חולקים ואומרים שפת כסנין היא אותה הפת שעושים כמין כעכים יבשים, או קרקרים וכדומה, כיון שהיא "נכססת" בפה, ועל כן יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות.
ברכת מזונות למעשה
ולענין הלכה פסק מרן השלחן ערוך בזו הלשון: פת הבאה בכסנין, יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים ממולאים דבש או סוכר עם אגוזים ושקדים ותבלין, ויש אומרים שהיא עשויה מעיסה (בצק) שמעורב בה דבש או סוכר או שמן או מיני תבלין ואפאה, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התערובת ניכר בפת. ויש אומרים שהיא פת שעושין אותה כעבים יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה (כלומר שהיא יבשה ונכססת בפה כמו קרקר או לחמית או פתית וכיוצא בזה). והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהן בורא מיני מזונות.
ולפיכך אנו נוקטים להלכה שכל דבר שהוא כיס ממולא, כגון עוגיות ממולאות, אף אם הבצק של העוגיה אינו מתוק בפני עצמו, כל שהמילוי נותן טעם מתוק בבצק, ברכתו בורא מיני מזונות. וכן כל דבר שנילוש עם הרבה דבש או סוכר או מי (מיץ) פירות או הרבה חלב וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות, כיון שטעם התערובת ניכר בעיסה. (ואם אין הטעם מורגש בעיסה, ברכתו המוציא לחם מן הארץ). וכן כל דבר שהוא נכסס, כלומר שהוא יבש, כמו קרקר, לחמית, בייגלה, וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מתוק כלל ולא ניכר בו טעם שמן או חלב.
טעם הדבר שאנו פוסקים ככל השיטות
וטעם הדבר שאנו מברכים על כל מיני העוגות הללו ברכת מזונות ולא ברכת המוציא, (ולכאורה אנו פוסקים לפי שלוש שיטות שכל אחת חלוקה על חברתה), הוא משום ספק ברכות (שהרי יש אומרים על כל אחת מסוגי הפת שהזכרנו שזו היא פת הבאה בכסנין, ואם כן איך נוכל לברך עליה ברכת המזון, והרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", ולכן אנו מברכים על שלשתן מזונות ועל המחיה). ויש אומרים שבאמת כל שלשת הטעמים שנאמרו בראשונים הם אמת להלכה, ואין בדבר מחלוקת, שכל שיש בפת אחד מן התנאים שהזכרנו, כבר אין לה תואר "פת", ואין ברכתה המוציא לחם מן הארץ. ולפיכך אנו תופסים להלכה ככל שלשת השיטות. וזו דעת הגאון מאמר מרדכי בביאור שיטה זו. אולם לדעת מרן הרב זצ"ל, הטעם העיקרי שאנו תופסים ככל שלשת השיטות, הוא מטעם ספק ברכות להקל, כפי שהסברנו בתחילה.
ולסיכום: הלחם, ברכתו "המוציא לחם מן הארץ". וכל דבר שהוא עשוי מבצק, אך הוא מתוק, מכיון שמעורב בבצק דבש או סוכר וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי מבצק, אבל הוא ממולא בשקדים ואגוזים וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי בצק, והוא קשה, כגון קרקרים וכיוצא בזה, ברכתו בורא מיני מזונות.
