הנה בימים האחרונים, כשלאט לאט אנו זוכים לשוב לחצרות בית ה', להתפלל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עלינו להתבונן בחובה על שמירת קדושת בית הכנסת, ולהורות על הקשר שישנו בין המגיפה לבין הזלזול בקדושת בית הכנסת.
בגמרא במסכת מגילה (דף כח.) אמרו, תנו רבנן, בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש. ומבואר שם ובשלחן ערוך (סימן קנא), שבכלל "קלות ראש" שאסורה בבית הכנסת, הוא השח שיחה בטלה בבית הכנסת, ובפרט כוונתינו לשיחה בטלה ממש, כמו שמספרים מה שנעשה בפוליטיקה או עם החברים וכדומה, שזו שיחה בטלה ממש שאסורה לכל הדעות בבית הכנסת. (ואפילו בכל שיחת חולין נכון להזהר, ובפרי מגדים וראשית חכמה אסרו כל דיבור חולין בבית הכנסת מן הדין).
ומובא בספרים, שה"דיבור" בבית הכנסת בתפילה ובתחנונים, כולל בתוכו שתי אותיות משם ה', האות יו"ד והאות וא"ו. וכאשר מדברים דברים בטלים בבית הכנסת, יוצאות האותיות הקדושות מן ה"דיבור", ונשאר רק דֶּבֶר חס ושלום. שהוא ענין מגיפה.
וידוע שלפני קרוב לשמונים שנה, נשאלו שני גאונים וצדיקים על האסונות הבלתי נתפסים שעברו על בני עמינו, מדוע לא הועילו כל התפלות שהתפללו כדי להנצל מהן? והשיבו על כך הגאונים הצדיקים, בעל ה"אמרי אמת" מגור, ורבי ישראל אביחצרא (בבא סאלי), שזהו משום שלא נזהרו כראוי בקדושת בית הכנסת. (אין אנו באים לומר מדוע אירעו האסונות המחרידים, אלא מדוע לא הועילו התפילות כדי שננצל מן הגזירות). ורבי ישראל אביחצרא הוסיף, שבארץ ישראל ובמקומות בהם לא הצליח הצורר להניח את כף רגלו, היה זה בזכות התפילות, שהיו זהירים שם במיוחד בקדושת בית הכנסת.
כלומר, הדיבורים האסורים בבית הכנסת, גורמים לכך שהתפלות אינן מתקבלות לפני ה' יתברך.
וכך נאמר בפירוש בפסוק במגילת איכה, לגבי התפילות שהתפללו אבותינו כדי להנצל מכל הצרות והאסונות שהיו בימי חורבן הבית, וכך אומר הנביא: "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה", כביכול, כאילו סיכך השם יתברך בענן סמיך כדי שיבדיל בינו לבין עמו ישראל, כדי שלא ישמע את תפלתם. והסביר את הדברים הגאון רבינו יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (דרוש ה), שהענן עליו דיבר הנביא, נוצר מן האדים שיוצאים מהבל פיו של האדם, ובפרט כשמדבר בבית הכנסת בשעת התפילה, שההבל הזה יוצר ענן שמפסיק בינינו לבין ה' יתברך.
ולכן יש להעיר לאדם שמדבר בבית הכנסת בזמן התפילה, כי בכך הוא מפריע לתפילתם של כל הקהל שלא תתקבל לפני ה' יתברך. וכן כתב בספר ווי העמודים (לבן השל"ה הקדוש), שמי שמתפלל בבית כנסת שהאנשים שם מדברים בשעת התפילה, התפילות עולות למעלה מלוכלכות בחטאים, ואינן מתקבלות לרצון, כי "אין קטגור נעשה סנגור".
ובשנות ת"ח ות"ט, שנגרמו אסונות נוראים לעם ישראל, כאשר רבבות הובלו לשחיטה בכל מיני מיתות משונות באופן שלא היה כמותו מעולם, וכאשר מובא בספרים, ששחטו תינוקות בחיק אמותיהן, וכהנה צרות רבות ורעות שאי אפשר להעלותן על הדעת, בכל מיני מיתות משונות שנהרגו בהם רבים מבני עמינו בידי הצוררים ימח שמם, ועל הכל עם רציחתו של קדוש ה' הרב רבי שמשון מאוסרופולי שנהרג בידי קוזאק אכזר כשתפילין קשורים על ראשו. ובימים ההם היו רבים לומדי תורה ועובדי ה' בתמימות, והכל שאלו, מה זאת עשה ה' לנו? סיבות לעונשים יש ויש, אך מדוע התפילות לא הועילו?
ומובא בספרים, שהסיבה לכל הגזירות לא היתה ידועה, עד שקם איש האשכולות הגאון רבי יום טוב ליפמן הלר, בעל ספר תוספות יום טוב, והרבה בתעניות ותחינות לה' יתברך כדי לדעת מה זה ועל מה זה, ובחלומו השיבוהו מן השמים, שלא נתקבלו התפילות להצילם מן הגזירה מפני שהיו מדברים בשעה שהציבור מתפללים בבית הכנסת.
ובספרים הקדושים האריכו בגודל האיסור בזה. גם בזוהר הקדוש כתב בזה דברים נוראים אשר לא נוכל להאריך בכולן. אך הכלל העולה, שעלינו להתחזק בענין זה, ובפרט בעת הזו.
וכשהיה מרן רבינו זצ"ל בביקור בארצות הברית, דרש שם בכמה מקומות על מה שנהגו בכמה בתי כנסיות שהקהל מדברים בזמן התפילה, ובפרט בזמן קריאת התורה, ויש מקומות שהדיבורים כל כך מתגברים, עד שנעשה חילול ה' בדבר, שנשמעים כעדת דבורים בכוורת, ובקושי ניתן להקשיב לחזן. ועל הרבנים ויראי ה' בכל אתר ואתר מוטלת חובה להביא את הדבר סוף סוף לתיקונו השלם.
וה' יתברך ינחנו בדרך אמת וישמע תפילותינו. אמן.
