החל משלושים יום לפני הפסח, חלה מצוות "ביעור חמץ". כלומר, הנקיונות וההשגחה שדואגים שלא להכשל באיסור חמץ בפסח, הם בכלל מצוות ביעור חמץ החל משלושים יום קודם הפסח.
לכן כבר כעת, יש להשגיח על המזון בבית, שכל דבר שעתידים להשתמש בו בימי הפסח, יש להשגיח עליו שלא יתערב בו חמץ. וגם על בעלי החנויות מוטלת חובה להניח את המאכלים הכשרים לפסח במקומות נקיים, כדי שלא יפול עליהם קמח וכדומה.
והיסוד לדין זה, כי בגמרא במסכת פסחים (ו.) אמרו, שמי שיוצא לחוץ לארץ בספינה שלושים יום לפני הפסח, עליו לבער את החמץ שברשותו לפני צאתו. ומכאן למדו הראשונים שכבר שלושים יום קודם הפסח חלה מצוות ביעור חמץ, והיא נמשכת עד לזמן שריפת חמץ בערב פסח. (ולאחר מכן אם חלילה מוצאים חמץ בפסח, גם כן חובה לבערו מיד).
בדורות הקודמים, רוב מוצרי המזון היו חומרי גלם, כגון פירות, ירקות, קטניות וכדומה. והיה ניתן לבדוק ולשים לב לכשרות המוצרים לפסח. אולם בדורות האחרונים, שרוב המוצרים הם מוצרים מוכנים, הוצרכו להעמיד משגיחים מיוחדים על כשרות המזון לפסח ולכל ימות השנה. ולכן בזמנינו, על מוצרי המזון הכשרים לפסח, ישנה חותמת מיוחדת שהם "כשרים לפסח".
כל מוצרי המזון הפתוחים, שיתכן שיש בהם חמץ, כגון פירות יבשים, גרעינים, גבינות וכיוצא בזה, אין לקנות לפסח, אלא אם המוכר הוא אדם ירא שמים בעצמו, והוא יודע היטב ממה עשויים המוצרים (למשל, בגבינה, לא תמיד הוא יודע מה יש בתוכה), שאז אפשר לסמוך על עדותו אם הוא אומר שהמוצרים כשרים לפסח. אבל אדם שאינו ירא שמים, אי אפשר לסמוך על עדותו לגבי כשרות המאכלים.
לכן, חנווני (מוכר בחנות, וכמו רוב רשתות המזון בזמנינו) שאינו שומר מצוות, אי אפשר לקנות אצלו מוצרי מזון לפסח, מלבד מוצרים סגורים שיש עליהם חותמת כשרות לפסח, שאפשר לקנותם אפילו מאדם שאינו שומר מצוות בעצמו.
כתב מרן החיד"א בספר עבודת הקודש (אות קצו), בשם רבותינו זכרונם לברכה, שכל אדם הנזהר מחמץ בפסח שלא יכשל בו בשום אופן, בטוח הוא שתעלה לו שנה טובה, כי ימי הפסח הם שורש לכל השנה כולה.