שאלה: רווקה בת עשרים ושבע, שמטפלת לבדה בהוריה ובפרט באביה המבוגר והחולה, וזאת לפי בקשת הוריה. האם עליה להמשיך להתמסר עבור הוריה כל חייה, או שהיא יכולה למצוא אדם ולהנשא אליו כדי להקים בית בעצמה, והוריה יסתדרו בצורה אחרת?
תשובה: כתב בשו"ת "תורה לשמה" (סימן רסו), שאלה: בת שציוה עליה אביה שלא תנשא, והיא רוצה להנשא וללדת בנים, האם היא מחוייבת לשמוע בקול אביה? והשיב הגאון ה"תורה לשמה", שמאחר והבת אינה מחוייבת מצד ההלכה ללדת בנים, ולכן היא רשאית לשבת בלא להנשא לאיש, לפיכך מחוייבת היא לקיים את מצוות אביה שלא להנשא, שמצות כיבוד אב חובה עליה מן התורה.
כלומר, לדעת ה"תורה לשמה", מאחר ומצות כיבוד הורים היא מצוה מן התורה, ואילו להנשא וללדת ילדים אין זה חיוב ממש מן התורה, לכן בת כזו, שמטפלת בהוריה, עליה להמשיך לעשות כן, אף על פי שעל ידי כן היא תפסיד את האפשרות להקים בעצמה בית בישראל.
אולם באמת שדברי התורה לשמה תמוהים מאד. שהרי בגמרא במסכת סנהדרין (עו.) אמרו, "איזהו רשע ערום? זה המשהה את בתו בוגרת". ופירוש הדברים, מי הוא זה שעושה מעשה רשעות בעורמה? זה מי שגורם לבתו שלא תנשא, מפני שהיא עושה מלאכה והוא מרויח מכך, וזו היא עורמת רשע.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכו"ע ח"ח עמוד קלח) תמה גם הוא הרבה על דברי התורה לשמה, והאריך לדחות את דבריו, ובכלל הדברים הביא את דעת התוספות (גיטין מא:) שאף הנשים מצוות להנשא ולהוליד ילדים. והביא שכן דעת הרבה מגדולי רבותינו הראשונים. ועוד, שהגאון מהר"ם אלשקר בתשובה סימן עב) פסק, שמותר למכור ספר תורה כדי להשיא יתומים או יתומות, ושאין לחלק בזה בין בנים לבנות וכו'.
ובאמת שכן מוכח בדברי עוד מגדולי הפוסקים, שאפילו אם נאמר שאשה אינה מצווה להנשא ולהוליד ילדים, בכל זאת אין ספק שגודל המצוה בהקמת בית בישראל, והזכות שיש לה להקים את ביתה, גוברת על פני מצוות כיבוד אביה, שמתאכזר על בתו להותירה גלמודה כל חייה, והרי היא רשאית לעזוב את בית הוריה, והאב יסתדר בהמשך חייו בצורה אחרת.
ובספר חסידים (סימן תרס), הביא מעשה בתלמיד חכם אחד שמתו בניו בחייו. והוא נותר בעולם גלמוד. ואמר לתלמידיו בשעת מיתתו, יודע אני שאין בי עוון, אלא שהיתה לי אחות קטנה אלמנה, והיתה רוצה להנשא לבעל, אך היתה מתביישת לומר לי "קח לי בעל"! ואני הייתי יכול לשדכה ולהשיאה לאיש, ולא רציתי, כדי שישאר לי ממונה ונכסיה, ובשביל זה נענשתי ומתו עלי בני בלא בנים. עד כאן. והוסיף על כך מרן רבינו זצ"ל, שמכאן מוסר השכל, לאיש כזה, אשר במקום שישתדל לקיים המצוה להשיא את בתו, על ידי נדוניה ומלבושים נאים, הוא מצווה עליה לבל תנשא לאיש, שגדול עוונו מנשוא, וצפוי לו עונש מהקדוש ברוך הוא, כי צער גדול כזה לא ניתן להמחל.
