שאלה: אדם ששכח לברך ברכת אשר יצר ונזכר לאחר מכן, עד מתי יוכל עוד לברך ברכת אשר יצר?
תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי שתקנו חכמים שכל מי שעשה צרכיו, צריך לרחוץ את ידיו ולברך "אשר יצר".
דברי המהר"ם
בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קא, מרבותינו הראשונים), כתב, שאלתי את מורי רבינו מאיר זצ"ל (הוא רבינו המהר"ם מרוטנבורג), עד מתי מברכים אשר יצר, שאין זה דומה לברכת המזון שיכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו (כלומר שיכול לברך ברכת המזון מתי שנזכר שלא בירך עד אלא אם הרגיש שוב שהוא רעב), כי שם הוא נהנה מן המזון שבמעיו כל זמן שאינו רעב, אבל כאן אינו כן. ולא שמעתי ממורי הקדוש זמן לזה.
מחלוקת הלבוש והיעב"ץ
ורבותינו האחרונים נחלקו בדין זה, כי יש סוברים שיכול לברך כל אימת שיזכר שצריך לברך, שכן ברכת אשר יצר אינה ברכת הנהנין (ברכה שמברך אדם על הנאתו, כמו ברכת בורא פרי העץ) אלא ברכת השבח לשבח לה' יתברך, ומעת שנתחייב בה, צריך לברכה בלי גבול וזמן. וכן נראה מדברי הלבוש, וכן פסק הפרי מגדים ועוד.
אולם הגאון היעב"ץ (בשו"ת שלו סי' טו) כתב, שכל שעדיין לא הוצרך שוב לנקביו (כלומר, עדיין אינו צריך להתפנות שוב) יברך אשר יצר, שהרי עדיין הוא נהנה ממה מעשה צרכיו וצריך לשבח לה' על כך. ומבואר שהיעב"ץ סובר אחרת משיטת הלבוש והפוסקים שהזכרנו, שהרי לדעתו זמן הברכה הוא כל עת שעדיין נהנה מכך שעשה צרכיו אך לא יותר מכך. ומרן החיד"א בספר ברכי יוסף (ס"ו סק"ג) כתב, שמהר"ם לונזאנו פסק, שאם עבר זמן מה, שוב לא יברך. אך גם הוא לא ביאר לנו זמן זה כמה הוא?
דברי רבי אליהו מני ורבי יוסף חיים
ובספר "זכרונות אליהו" להגאון רבי אליהו מני (רבה של חברון לפני כמאה שנה) כתב בשם רבו הגאון רבי עבדאללה סומך (גדול הדור בבבל לפני כמאה וחמשים שנה), שמה שכתב מרן החיד"א שאם עבר זמן מה לא יברך, כוונתו בזה לשיעור זמן של שמונה עשרה דקות, שלא מצאנו חשיבות לשיעור זמן פחות מזה. ולעומתו רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (ויצא אות יב) כתב, שאם עבר זמן יותר מחצי שעה, לא יברך אשר יצר בשם ומלכות, אבל תוך חצי שעה יברך.
דעתו הראשונית של מרן זצ"ל, והשינוי שחל בדעתו
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יביע אומר חלק א (סי' ט) כתב לחוש לשיטת רבינו יוסף חיים שלא לברך בשם ומלכות כל שעברה כבר חצי שעה, שהרי כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל, ומכיון שלשיטת רבינו יוסף חיים יש בזה איסור ברכה לבטלה, אין לברך אחר שעברה חצי שעה. אולם לאחר זמן, חיבר את ספרו שו"ת יחוה דעת חלק ד, ושם כתב, שראה בחידושי הריטב"א (שהיה מגדולי הראשונים) בחדושיו לפסחים (מו.) שכתב במפורש שאדם שאין לו מים לרחוץ את ידיו, הטריחוהו חכמים ללכת עד שיעור פרסה (כלומר, שבעים ושתים דקות) כדי להשיג מים, ליטול ידיו ולברך. נמצא אם כן מבואר בדברי הריטב"א, שכל שלא עברו עדיין שבעים ושתים דקות, יש לברך ברכת אשר יצר. ובודאי אילו ראו רבינו יוסף חיים והפוסקים את דברי הריטב"א, לא היה נופל בלבם אפילו ספק קל אם יש לברך בתוך שעור זמן זה. ועל כן להלכה בודאי שאנו תופסים עיקר שכל שלא עברו שבעים ושתים דקות מזמן שנתחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך.
ומכל מקום כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאם הוצרך להתפנות שוב בתוך שבעים ושתים דקות מעת שנתפנה קודם לכן, לא יברך אשר יצר מיד כשנזכר, שהרי הוא נזקק להתפנות שוב, אלא יתפנה שוב, ויצא ויטול ידיו ויברך.
"לא יעזבני אף כי אחרי מותי"
מאחר ויסוד הדברים שהזכרנו הובאו בשם רבינו המהר"ם מרוטנבורג, נזכיר דבר פלא שאירע עם המהר"ם, כי ידוע שהמהר"ם ניסה לצאת מגרמניה ולעלות לארץ ישראל, ולאחר שנתפס, שפט אותו הקיסר הגרמני למאסר עולם, ודרש תמורת שחרורו סכום כסף עצום. המהר"ם, הורה לקהלתו שלא לפדות אותו בסכום גבוה כל כך, מפני שהדבר יעודד מעשים כאלה ושוב ושוב. וכך נותר המהר"ם בבית הכלא עד סוף ימיו, ושם ישב ועסק בתורה. ובחדושי המהר"ם למסכת אהלות (סוף פרק ד) כתב על עצמו בזו הלשון: אלו הדברים סבבתי והוספתי בפרק "מגדל העומד באוויר" (בהיותי) במגדל אינזיסהיים, בהיותי תפוס (במאסר) שמה, "שבח והלל לאלוהי תהילתי אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאתי, ובמחשכים היה לי דברו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ולא עזבני ואל יטשני כל ימי היותי, ואף כי אחרי מותי".
רבים לא הבינו מהי משמעות דברי המהר"ם כי ה' לא יעזוב אותו "אף אחרי מותו". אך לאחר מכן התבררה משמעות תפלתו של המהר"ם. כי לאחר פטירתו, לא איפשרו השלטונות לקבור אותו במשך שבע שנים, עד שלבסוף נפדה בסכום כסף גדול (והפודה זכה להקבר לצדו), ושלטון מלכות הרשעה הסכימו לשחרר את גופו הטהור לקבורה. והנה כאשר קבלו היהודים את גופו של המהר"ם, ראו כולם כי היה שלם לגמרי, לא שלטה בו רימה ותולעה, כי ה' יתברך לא עזבו, "אף כי אחרי מותו". נזכה לראותו עומד חי בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.