עד "יתברך"
כתב מרן הבית יוסף (סי' נו), על פי מה שמובא במדרש: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּמָצָאתִי אֵלִיָּהוּ ז"ל וְעִמּוֹ אַרְבַּעַת אֲלָפִים גְּמַלִּים טְעוּנִים (שיש עליהם משא), אָמַרְתִּי לוֹ, מָה אֵלֶּה טְעוּנִים? אָמַר לִי, אַף וְחֵמָה, לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּאַף וְחֵמָה מִמִּי שֶׁמְּסַפֵּר (שֶׁמְּדַבֵּר) בֵּין קַדִּישׁ לְבָּרְכוּ (שֶׁבִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית, קֹדֶם בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע), בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה (שֶׁבְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע) בֵּין פֶּרֶק לְפרֵק (בִּקְרִיאַת שְׁמַע), "בֵּין אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא לְיִתְבָּרַךְ".
דקדק מכאן מרן הבית יוסף, שמאחר ואסור לדבר בין "אמן יהא שמיה רבא" ל"יתברך", משמע שהציבור שעונה לקדיש, צריך לומר גם "יתברך", ולא לומר רק "אמן יהא שמיה רבא". והביא מרן הבית יוסף, שכן כתב הרב רבי יוסף גיקאטיליה, שאסור להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך". והאריך בטעם הדבר. וכן פסק למעשה מרן בשלחן ערוך, שהעונים עד "לעלם ולעלמי עלמיא" בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך".
דעת האומרים שאין לומר "יתברך"
אולם באמת, שיש מחלוקת הפוסקים בזה, ויש אומרים שאין לענות אלא עד "עלמיא" בלבד, בלי להוסיף "יתברך".
לפיכך, יש אומרים, שאפילו אדם שעונה תמיד עד "יתברך" וכפי דברי מרן הבית יוסף, בכל זאת אם הוא נמצא בתפילה במקום שאסור להפסיק בו בדיבור, כמו לדוגמא באמצע קריאת שמע וברכותיה, אף על פי שגם במקומות כאלה צריך לענות "אמן יהא שמיה רבא", בכל זאת לא יאמר "יתברך", כי תוספת זו, היא בספק אם באמת יש לאומרה, ולכן במקום שיש בזה חשש הפסק בדיבור, יש להמנע מלענות כן.
אולם מרן רבינו זצ"ל כתב (יבי"א ח"א ס"ה אות ג') שלמנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שקבלנו עלינו הוראות מרן לכל אשר יאמר, עלינו לענות עד "יתברך" גם כאשר עומדים באמצע קריאת שמע וברכותיה. (אבל האשכנזים אינם נוהגים כן).
להמשיך לענות עד "בעלמא"
נחלקו רבותינו הראשונים, שיש אומרים שיש לענות "אמן יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא". ומדברי מרן בבית יוסף, נראה שבאמת יש לענות עד "דאמירן בעלמא", וכן מנהג הספרדים, ויש בזה רמז, מפני שעד תיבת (מילה) "בעלמא" יש כ"ח תיבות (28 מילים), וזהו שאמרו רבותינו (בשבת קיט:) "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל "כחו" קורעין לו גזר דינו" שכוונתם בזה, שיכוין בכל כ"ח תיבות שיש באמירת אמן יהא שמיה רבא. וכן מנהג הספרדים. אולם האשכנזים נוהגים לענות רק עד "יתברך", וזאת על פי דברי רבים מן הראשונים והאחרונים.
וכתב מרן הרב זצ"ל, שגם למנהגינו, אם נמצא במקום שאסור לדבר בו, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, לא יענה אלא עד "יתברך", כמו שביארנו. אולם כשעומד בפסוקי דזמרה, או בבין הפרקים של קריאת שמע, או בין הברכות של קריאת שמע, רשאי לענות עד "דאמירן בעלמא".
ולסיכום: מנהג בני אשכנז לענות באמן יהא שמיה רבא, עד "לעלם ולעלמי עלמיא יתברך". ולמנהגינו על פי דברי מרן הבית יוסף, יש לענות עד "דאמירן בעלמא". ואם עומד באמצע קריאת שמע וברכותיה, יענה רק עד "יתברך", מפני שיש בזה חשש הפסק.