יתום בתוך ביתו
בגמרא במסכת סנהדרין (יט:), אמרו רבותינו, "כל המגדל יתום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", שכך מצאנו אצל מיכל בת שאול, שהילדים שנולדו למירב, וגודלו על ידי מיכל, נקראו "בני מיכל".
וכשם שמעלת מי שמאמץ ילד בתוך ביתו היא גדולה מאד, שנחשב כאילו הילד המאומץ הוא שלו, ועוד שיש בזה גמילות חסדים שאין לה סוף, גם הבן המאומץ, צריך לנהוג בכבוד בהוריו המאמצים, שהרי הם גידלו אותו, ואי אפשר לשער בכלל את גודל הכרת הטוב שראוי שיהיה לבן כזה כלפי הוריו המגדלים אותו.
ילד שאינו יתום ממש
וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, (בתשובה שהובאה בילקוט יוסף אבלות סימן ל אות כד), שאף על פי שרבותינו דיברו על ילד "יתום", אין הכוונה יתום ממש, שאין לו אב ואם, אלא אפילו אם הוריו חיים, כל שהם אינם מסוגלים מסיבה כל שהיא לגדלו, הרי הוא נחשב יתום.
והביא מרן זצ"ל ראיה לדבריו, מכך שגמרא במסכת מגילה (דף יג.), הוזכר ענין זה לגבי משה רבינו, שגם הוא נקרא בנה של בתיה בת פרעה, אף על פי שהוריו היו בחיים, וזאת מפני שמחמת גזירת פרעה, לא יכלו הוריו לגדלו, ובתיה היא שהצילה אותו וגידלה אותו, ולכן הוא נחשב בנה. ואם כן, הוא הדין לכל בן או בת שלא יכלו ההורים לגדלם, ואנשים אחרים גידלום, יש להם מעלה כאילו אותו ילד הוא בהם או בתם.
והוסיף מרן זצ"ל, שגם אחרי פטירת ההורים המאמצים, אחרי אריכות ימים ושנים, אם יאמר הבן המאומץ קדיש לעלוי נשמתם, יועיל להם הדבר כאילו בנם אמר קדיש.
שם המשפחה
ויש ילדים שאומצו מגיל צעיר, ואם ישנו את שם משפחתם לשם ההורים המאמצים, יגרום הדבר לקורת רוח להורים המאמצים, ובמקרה כזה, נכון הדבר מאד שאותם הילדים יקחו את שם ההורים המאמצים, כדי לכבדם, וכתב הגאון מרן החיד"א (בספר ככר לאדן מערכת גימל), ששמע מפי רבני ירושלים הזקנים, אודות הגאון רבי גבריאל איספראנסה, (שמובא כמה מקומות בדברי גדולי האחרונים), שבילדותו נשאר יתום מאב ומאם, ובאה אשה חשובה ולקחה אותו וגדלה אותו ושכרה לו מלמדים למקרא ומשנה ותלמוד, ונעשה אדם גדול. ואשה זו היה שמה "איספראנסה". ורבי גבריאל שרצה לכבדה, עשה את כינוי שם משפחתו על שמה של אותה האשה, לעשות יקר וזכר לזו שהטיבה לו כל כך. נמצא, שאותם הורים שגידלו אותך במסירות והביאו אותך לחיי העולם, ראויים הם שתוסיף את שמם ככינוי לשמך, מצד הכרת הטוב וזכרון הטובה שהטיבו לך.
