שאלה: בעל תשובה, שחטא הרבה, ונכשל גם בעוון עבודה זרה, ואחר כך שב בתשובה שלימה. והוא מספר לאחרים את סיפור חייו. האם הדבר מותר?
תשובה: נאמר בספר תהלים: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה", כלומר, אשריו אותו אדם, שבני אדם אחרים לא יודעים את חטאיו. ומכאן למד רב כהנא (בגמרא בברכות לד:), "חַצִּיף עָלַי מַאן דִּמְפָרֵשׁ חֶטְאֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה". ופירוש הדברים, חצוף בעיני מי שמספר את חטאיו, שהרי נאמר, אשרי אדם "כסוי חטאה".
וטעם הדבר שיש להסתיר את החטאים, פירש רש"י במסכת יומא (פו:), שמפני כבוד ה', רצוי להסתיר את החטא, שהרי ככל שאדם חוטא באופן מפורסם יותר, יש בזה מיעוט מכבודו של ה' יתברך. (עד כאן רש"י), כי כאשר אנשים אחרים רואים שאדם חטא, מתקררת גם יראתם מן ה', וכבוד ה' מתמעט. מה שאין כן כאשר אדם חטא, אם אחרים אינם יודעים מכך, אין כאן כל כך חילול ה'.
ומכאן נראה שעדיף להסתיר את החטאים. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות תשובה), שבעבירות שבין אדם לה', עזות פנים היא אם מגלה אותן לאחרים, אלא שב לפני האל ברוך הוא ומפרט חטאיו ומתודה עליהם. (ויש בענין זה הרבה חילוקים, ואנו נכתוב את הדברים רק באופן כללי).
אולם בגמרא במסכת סוטה (לב:) מבואר, שציותה התורה שמי שחטא בעוון עבודה זרה (בשוגג), יביא לבית המקדש קרבן של שעירה (עִזָּה). ושאלו בגמרא, שהרי כשמביא החוטא שעירה לבית המקדש, כולם יבינו שהוא מביא אותה מפני שחטא בעבודה זרה, (כי על שאר החטאים מביא קרבן שאפשר לחשוב שאינו קרבן על חטא, אלא קרבן עולה). ואמרו בגמרא, שמאחר ואדם זה חטא בחטא גדול של עבודה זרה, ציוה ה' שיביא קרבן כזה, שכולם ידעו במה חטא, ותגרם לו בושה, ועל ידי הבושה יתכפר חטאו.
ומכאן למדנו, שמי שנכשל בעוון עבודה זרה, ושב בתשובה, כדי שיתכפר חטאו, צריך שיתבייש. וכן מבואר במשנה במסכת מגילה (כה.), שיש פרשיות מסויימות שלא היו מתרגמים אותם בפני הציבור, כדי שלא לבייש את מי שמוזכר בפרשה שחטא, (כמו לדוגמא חטאו של אמנון בן דוד המלך, לא מתרגמים אותו בציבור, מפני כבודו של דוד המלך). ושנינו במשנה שאת סיפור מעשה העגל שחטאו בו ישראל במדבר, קוראים ומתרגמים. והסבירו בגמרא, שאף על פי שבקריאת מעשה העגל נגרמת בושה לעם ישראל, בכל זאת הדבר כדאי להם, כדי שתגרם להם בושה ועל ידי כן יתכפר חטא העגל. ואם כן גם כאן למדנו שכדי לכפר על עוון עבודה זרה (חטא העגל), יש צורך שיתפרסם החטא, כדי שיתכפר לחוטא.
ולכן במקרה שלפנינו, שאותו בעל תשובה חטא גם בעוון עבודה זרה, באמת שיש לכאורה טעם בדבר שיספר לאחרים מה שעשה, כדי שיתכפר חטאו. אולם כל זה נכון דוקא כאשר מספר לכמה יחידים, באופן שהוא מתבייש על מה שאירע, ומצטער בדבריו ומתחרט עליהם, שאז אין בדבר חילול ה', כי מיד כששומעים שכך קרה, רואים את צערו וחרטתו. אבל אם מספר את הדברים בשלוות הנפש, וכל שכן אם נהנה מכל מה שמספר, הדבר אסור, כי יש בזה משום חילול ה'. ובשערי תשובה (סימן תרז) הביא בשם הגאון "פנים מאירות", שלעולם אין לפרסם את החטא, אפילו של עבודה זרה לפני אנשים רבים, והסביר את הדברים. ועל כל פנים כשעושה כן בדרך חרטה ומסביר שנגרמה לו רעה ממה שחטא, ובפרט אם מעיד על עצמו שנענש על מה שעשה (עיין בית הלוי עה"ת בראשית פי"ח) ומספר למעט בני אדם, אין להעיר לו על מה שמספר. אבל בסיפור דברים סתם, ובפרט לרבים, בודאי שאסור. (תשובת הרה"ג יעקב ששון שליט"א).
