שאלה: שמעתי, שאם אני נותן צדקה, אך בכוונתי גם כן שיצא לי שם טוב, יש איסור בדבר, האם הדבר נכון?
תשובה: בגמרא במסכת כתובות (סו:), מובא, שאחד מעשירי ירושלים, היה שמו נקדימון בן גוריון, והוא נפטר בתקופת חורבן בית המקדש השני. וכמובן גם בתו של נקדימון בן גוריון, היתה עשירה גדולה, כי היה בידה כסף רב שקבלה מאביה.
ומעשה היה, שרבן יוחנן בן זכאי היה רוכב על החמור ויוצא מירושלים, והיו תלמידיו הולכים אחריו. לפתע ראה רבן יוחנן אשה אחת, שמלקטת שעורים שנותרו בין גללי הבהמות של הערבים. (ועוד מובא שם בגמרא שהיתה מלקטת שעורים מבין פרסותיהם של הסוסים בעכו). כי כל כך היתה ענייה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות כך, כדי שיהיה לה מה לאכול. כיון שראתה אותה אשה את רבן יוחנן בן זכאי, עמדה לפניו ואמרה, רבי פרנסני! אמר לה רבן יוחנן, בת מי את? אמרה לו, אני בתו של נקדימון בן גוריון. אמר לה, בתי, היכן הוא כל הממון שהיה לך מבית אביך? אמרה לו, לא כך אומרים בירושלים, "מלח ממון חסד"? כלומר, הרוצה שהממון שלו ישמר (כמו דגים וירקות מלוחים), צריך לעשות צדקה וחסד עם ממונו, ורק כך ממונו ישאר.
והקשו בגמרא, וכי נקדימון בן גוריון לא עשה צדקה? והרי אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש היו מציעין (מניחים) כלי מילת (בדים יקרים) תחת רגליו (כמו שמניחים בזמנינו "שטיח אדום"), והיו באים עניים ומקפלים אותם לעצמם. כלומר, היה נקדימון בעל צדקה גדול, ואם כן מדוע הפסיד את כל ממונו. והשיבו בגמרא, שיש אומרים שנקדימון עשה כן לכבוד עצמו, ולכן אין זה נחשב לו לצדקה.
ומכאן למדנו, שמי שעושה מצוה, וכוונתו היא כדי להתכבד וכדומה, מאבד את זכות המצוה. (וראה במהרש"א שם). וכן למדנו בגמרא במסכת ברכות (יז.) שכל העוסק במצוה שלא לשמה (לשם שמים), נוח לו שלא נברא.
אולם לעומת זאת בגמרא במסכת נזיר (דף כג:) אמר רב יהודה, אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשם שמים, שמתוך כך שיעשה שלא לשם שמים, סופו לעשות לשם שמים. ומשמע אם כן שמוטב לעשות מצוות אפילו שלא לשם שמים, ודבר זה עומד לכאורה בניגוד למה שלמדנו מנקדימון בן גוריון ומהגמרא במסכת ברכות.
גם התוספות במסכת פסחים (נ:) ובמסכת נזיר (כג:) הקשו, שמצד אחד אמרו בגמרא לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשם שמים, שסופו לעשות לשם שמים, ומצד שני אמרו בגמרא במסכת ברכות (יז.) שכל העוסק במצוה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא. והסבירו התוספות, שכאשר למשל אדם עוסק בתורה, ואין לו כוונה לקיים את מצוות התורה, אלא אך ורק כדי להתגדל ולהחשב לגדול בתורה, אז מוטב לו שלא נברא. וכן אם כוונתו ללמוד תורה כדי לקנטר אחרים, אז מוטב לו שלא ילמד, כי הקדוש ברוך הוא לא חפץ בתורה ובמצוות כאלה. אבל כאשר כוונתו היא גם לקיים את התורה, כלומר, גם לשם שמים, וגם כדי לקנות לו שם טוב, אז מוטב שיעסוק כך בתורה, ולאט לאט יעלה מעלה מעלה ויזכה ללמוד תורה ולקיים מצוות כראוי. וכעין זה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק שישי (אבן העזר סימן יד). ויש בענין זה עוד סוגיות, אך כאן לא נוכל להאריך יותר.
ולסיכום: העוסק בתורה ומקיים מצוות, וכוונתו לעשות את רצון ה', אך כוונתו גם להתגדל ולהיות נחשב אדם טוב וכדומה, עליו להמשיך במעשיו הטובים. אבל אם כוונתו היא לעשות מצוות כדי לקנטר אנשים אחרים, או ללמוד תורה כדי להיות גדול בתורה מבלי לקיים את מצוותיה, אז מוטב לו שלא נברא, כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ בתורה ומצוות כאלה.
