כתב רבינו הרמב"ם (בפכ"ט מהלכות תפלה), מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים (בדיבורים), שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו". כלומר, תזכור אותו בדברי שבח בכניסתו וביציאתו. בכניסתו, בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה.
וההבדלה שאנו עושים במוצאי שבת, עושים אותה גם בתפלת ערבית, וגם בהבדלה שעושים עם כוס יין. בתפלת ערבית, וכשברכים "אתה חונן לאדם דעת", מוסיפים "אתה חוננתנו" כפי שמודפס בכל הסידורים.
ובמסכת ברכות (דף לג.) מבואר, שמי שטעה ושכח ולא אמר "אתה חוננתנו" בתפלת ערבית, לא הצריכו אותו רבותינו לחזור ולהתפלל, משום שלאחר מכן יעשה הבדלה על הכוס (עם כוס יין). ואמר רב ששת, שמי שטעה בזו ובזו, כלומר, גם שכח לומר אתה חוננתנו, וגם טעה ואכל לפני ההבדלה, עליו לחזור ולהתפלל שוב תפלת ערבית (והכוונה היא לתפלת העמידה של ערבית). ואז יתקן ויאמר "אתה חוננתנו".
וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רצד), שמי ששכח להזכיר "אתה חוננתנו" בתפלה, אינו חוזר להתפלל. אבל אם טעה ואכל לפני ההבדלה, עליו לחזור ולהתפלל.
אולם מרן השלחן ערוך ב"בית יוסף", כאשר הביא את הדין הזה בשורשו, עם דברי הראשונים שפסקו להלכה שמי שטעה ואכל לאחר ששכח לומר את חוננתנו, עליו לחזור ולהתפלל, תמה על כך שרבינו הרמב"ם לא הזכיר כלל את הדין הזה. ומכל מקום בשלחן ערוך פסק כן למעשה, אחר שכתבו כן כמה מרבותינו הראשונים בפירוש.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בענין זה (חזון עובדיה שבת, ח"ב עמוד שעט), והביא שבכמה מספרי הראשונים שנדפסו לאחר זמן מרן הבית יוסף, פסקו בפירוש שאפילו אם טעה ואכל, אינו חוזר להתפלל. והסבירו שמה שאמר רב ששת בגמרא "טעה בזו ובזו חוזר", הכוונה היא, שאדם טעה ולא אמר אתה חוננתנו, ולאחר מכן ראה שגם כוס יין אין לו, הרי הוא חייב לחזור ולהתפלל כדי לומר לכל הפחות את ההבדלה בתפלה. וכתב מרן זצ"ל, שיתכן שזו גם דעת הרמב"ם שהשמיט את הדין הזה, משום שלדעתו אינו צריך לחזור ולהתפלל אפילו אם טעה ואכל.
ולמעשה פסק מרן זצ"ל, שיש להורות כדברי מרן השלחן ערוך, שמי שטעה ולא אמר אתה חוננתנו, ולאחר מכן טעה ואכל לפני ההבדלה, עליו לחזור ולהתפלל. אולם נכון לעשות "תנאי" ולומר בפירוש לפני שחוזר להתפלל, ש"אם איני חייב לחזור ולהתפלל, תהיה תפלה זו תפלת נדבה".
