תשובה: כתב הרמב"ם (בפרק יג מהלכות רוצח ושמירת הנפש) בזו הלשון: "מי שפגע (פגש) בחבירו בדרך ורואה את בהמתו רובצת תחת משאה (מרוב המשא שעל גבה אינה יכולה ללכת עוד), בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהמשא יותר מהראוי לה, מצוה עליו לפרוק המשא מעליה, והיא מצוה מן התורה, שנאמר, כי תראה חמור שונאך (כלומר אפילו הוא שונאך) רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו. ולא יפרוק המשא וילך לו ויניחנו נבהל (כלומר, לא יסתפק במה שפרק המשא מעל הבהמה על מנת שתחדש כוחותיה, וילך לו וישאיר את חבירו נבהל שהרי לא יוכל להעמיס את המשא על גבי הבהמה שוב אלא במאמץ רב,) אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר הקם תקים עמו, וזו מצוה אחרת".
ומכאן לכאורה יש ללמוד גם לנדון שאלתינו, שכשרואה אדם את חבירו נמצא בצרה של קלקול המכונית, חייב לבא לסייע לו בתיקון מכוניתו במדת האפשר. אלא שעדיין יש מקום לומר, שאף על פי שיש מצוה לסייע לחבירו בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, כל זה דוקא בבעלי חיים, ששייך בהם דין "צער בעלי חיים", ואפשר שמחמת צער הבהמה הבא מחמת המשא הכבד שעל גבה, חייבה התורה לסייע בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, אבל כאשר אין מדובר בבעלי חיים, כמו בנדון שאלתינו, אין כל חיוב בהגשת סיוע לאדם שמכוניתו התקלקלה. (אמנם אם נאמר שגם לגבי אדם שייך איסור "צער בעלי חיים", ממילא יש להוכיח מדין פריקת וטעינת החמור שיש חיוב לסייע לאדם הנמצא בצרה כזו, אלא שאין צורך להגיע לסברא זו השנויה במחלוקת, כמו שנבאר).
כתב עוד הרמב"ם, "מה שנאמר בתורה "חמור שונאך", שונא זה אינו נכרי מאומות העולם, אלא ישראל הוא, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והלא נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אלא אמרו חכמים, כגון שראהו (שראה את חבירו) עובר עבירה, והתרה בו (אמר לו, מה שאתה עושה, איסור הוא) ולא חזר מרשעו (המשיך בחטאו), הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואף על פי שלא עשה עדיין תשובה, הואיל ומצאו נבהל במשאו (שהוא שקוע בבעיה כזו), מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו (יעזבנו) וילך, שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה, והתורה הקפידה על כל נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקרי הדת".
מתבאר אם כן מדברי רבינו הרמב"ם, שטעם מצות פריקה וטעינה אינה נובעת מאיסור "צער בעלי חיים", אלא טעם המצוה כדי שיעזור לאדם מישראל בעת צרתו, ולא יניחנו כשהוא נבהל ואובד עצות וילך לו לדרכו.
ומעתה נראה שלשיטת הרמב"ם שתלה את טעם מצות פריקה, משום צערו של ישראל בעל הבהמה או המשא, אין חילוק בין בהמתו של ישראל למכוניתו שאירעה בה תקלה באמצע הדרך, והוא עומד על אם הדרך מייחל לעזרה וישועה, ובפרט שלפעמים יכול גם כן לבא לידי סכנה, כמו שקרה מספר פעמים, הלכך גם כאן יש מצוה וחובה על כל נהג ותיק ומכונאי הרואה אדם מישראל שמכוניתו התקלקלה, לעצור בצד הדרך ולהגיש לו עזרה בתיקון המכונית וכיוצא בזה. וכן פסק בספר ערוך השלחן, לעניין עגלה הרתומה לסוס, ונשבר אופן (גלגל) העגלה, שחייב כל אדם הרואה את העגלון במצב זה, לגשת אליו לסייעו בכל מה שאפשר, עד שיצליח להוליך את העגלה בצורה יפה.
לפיכך נראה שגם בנדון שלנו אם התקלקלה המכונית באמצע הדרך, מצוה וחובה להגיש עזרה לנוסעיה בכל מה שאפשר. ועל כל פנים יש בזה משום מצות גמילות חסדים. ואמרתי עולם חסד יבנה.
