בהלכה הקודמת למדנו באופן כללי על חיוב ברכות השחר וברכות התורה ,והזכרנו שאין חילוק בחיוב זה בין נשים לאנשים, מלבד מה שאין האשה מברכת "שלא עשני אשה", אלא מברכת בלא שם ומלכות "שעשני כרצונו".
"ספק ברכות להקל"
כלל ידוע יש בידינו "ספק ברכות להקל", כלומר, מאחר ועוון נשיאת (אמירת) שם ה' לשוא הוא עוון חמור מאד, לכן בכל מקרה שנופל בו ספק אם יש לברך אם לאו, אנו נוקטים להלכה שאין לברך, שהרי אם נבוא להחמיר ולהצריך ברכה במקום ספק, נמצאנו גורמים לספק נשיאת שם שמים לשוא, שכן המברך ברכה שלא לצורך, הרי הוא בכלל נושא שם שמים לשוא.
ולכן אדם השותה כוס מים, ובאמצע הברכה עלה ספק בידו שאולי לא בירך על הכוס, אינו מברך מספק, שהרי "ספק ברכות להקל", כאמור.
"ספק ברכת המזון"
אולם שונה הדין לגבי ברכת המזון, שאם אדם מסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, עליו לחזור ולברך ברכת המזון, (חוץ מברכת הטוב והמטיב, שהיא הברכה האחרונה בברכת המזון), משום שברכת המזון היא מן התורה, ואנו נוקטים תמיד, שבכל "ספק דאוריתא", כלומר, "ספק תורה" הולכים להחמיר, מה שאין כן שאר ברכות שאינן אלא מדרבנן, בכל ספק שיוולד בהן הולכים להקל.
דין ברכות השחר
ומכאן נלמד, שמי שמסתפק אם בירך ברכות השחר, אינו חוזר ומברך מספק, שהרי ברכות השחר אינן מן התורה, אלא מדברי חכמים בלבד, ובכל ספק שיפול בהן, הולכים להקל, ולא מברכים.
דין ברכות התורה
אבל לגבי ברכות התורה, מצאנו מחלוקת אם חיובן הוא מן התורה או מדרבנן, שלדעת רב יהודה בגמרא במסכת ברכות (כא.) ברכות התורה מן התורה. ועל כן לכאורה יש לחזור ולברך ברכות התורה במקום ספק. אלא שבגמרא שם הקשו על דברי רב יהודה, ולא נזכר בגמרא שום יישוב לדבריו, ולפיכך אף שיש אומרים שברכות התורה מן התורה, מכל מקום לדעת רוב הפוסקים ברכות התורה, אין חיובן אלא מדברי חכמים. וכן העיקר להלכה.
ועל כן, המסתפק אם בירך ברכות התורה, אינו חוזר לברך מספק, משום שהעיקר להלכה שברכות התורה דרבנן. אלא שכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהנכון לכתחילה, כדי לצאת מכל ספק, להשתדל לשמוע את ברכות התורה מאדם אחר שעדיין לא בירך, ויבקש ממנו שיכוין להוציאו ידי חובת הברכות, ובכך יצא מכל חשש. ואם אינו מוצא מי שיכול להוציאו ידי חובתו, יהרהר את ברכות התורה בלבו, מבלי לבטא את המילים בשפתיו, ודיו בכך. ולהבא יזהר לברך ברכות התורה היקרות בתשומת לב, ולא יבא לידי ספק כזה וכיוצא בזה.