בהלכה הקודמת, הזכרנו את דברי התנא בפרקי אבות, שאסור בדרך כלל להשתמש בשמות הקודש. וכפי שביארנו מפי סופרים ומפי ספרים.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו ענף עץ אבות (עמוד שא), הביא מעשה נורא, מהגאון רבי אברהם בן מוסא, שהיה מגדולי הרבנים במערב הפנימי, שהיה מתגורר באחת מערי צפון אפריקה, שם היה שולט "שריף", שהיה מנהיג רוחני של המוסלמים, והיה שונא ישראל מובהק.
לרבי אברהם, היה שכן יהודי ירא שמים, שפעם אחת עבר בטעות בשטח חצרו של השריף, ומיד קם השריף והרגו. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגתו המשונה של השכן היהודי, נעצבה מאד אל לבה והחלה לבכות, באותה שעה חזר בנה רבי אברהם מבית המדרש לביתו, ושאל את אמו, מפני מה את בוכה? סיפרה לו אמו את שאירע. כששמע כך רבי אברהם, אמר לאמו, מוכרח אני לנקום את נקמתו של היהודי. מה עשה? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזת של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד ביתו של השריף בהכריזו בקול, מי רוצה לקנות חרוזים? יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, יהודי! אל תעבור בדרך זו! כי השריף עלול להורגך כפי שהרג יהודי אחר שנכנס לכאן. אמר לה רבי אברהם, טוב מאד שאמרת לי על כך, אני רואה שאת אשה טובה, לכן, קחי ממני את החרוזים הללו במתנה. לקחה המשרתת את החרוזים, ובראות רבי אברהם שהיא מתפעלת מהחרוזים, אמר לה, אם תקחי את הפתק הזה ותשליכי אותו לבאר המים של אדונך השריף, אתן לך עוד מחרוזת אחרת. שמעה המשרתת בקולו, לקחה פיסת הנייר והשליכה אותה לבאר המים, ואמנם, נאמן להבטחתו נתן לה רבי אברהם מחרוזת נוספת.
באותו הזמן היו בביתו של השריף בניו, נכדיו ומשרתיו, ביחד שבעים נפש. ובשעה ששתו מהמים שנשאבו מן הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.
מנהג השריף היה לבקר בכל יום בביתו של המלך בבוקר, ובאותו היום ראה המלך שהשריף מאחר להגיע, שלח לביתו שנים מעבדיו, בהתקרבם לפתח הבית נקשו בדלת, ומשלא שמעו כל מענה, פתחו את הדלת, ושם נגלה לעיניהם מחזה מחריד, השריף וכל בני ביתו שכבו כפגרים מתים. שבו העבדים אל המלך והודיעוהו על שראו. אסף המלך את כל שריו, כדי לטכס עצה, ולהקים וועדת חקירה, איך קרה המקרה המוזר הזה. אחרי שעות רבות של דיונים, החלו לחשוד שמא מתו על בני הבית מחמת הרעלה שנבעה מתנור החימום שהיה בבית, והוסיפו לחשוד, אולי ידם של היהודים במעל. שלח המלך לקרוא לרבם של היהודים וסיפר לו את כל הענין, וביקש ממנו לחקור בעצמו את התעלומה, מי אחראי על מות השריף ובני ביתו. ביקש הרב מהמלך שלושים יום, כדי לפתור את התעלומה.
הלך הרב לבית המדרש, שם למד גם רבי אברהם בן מוסא, ומאחר ורבי אברהם שמע שהמלך קרא לרב כדי לברר את סיבת מיתת השריף, נגש אליו וסיפר לו דברים כהוייתם. אמר לו הרב, ישר כחך שנקמת את נקמתו של היהודי הנרצח, ועתה, שמע בקולי, ותברח לך למדינה אחרת, לפני שיתגלו מעשיך. נתן הרב כסף בידו של רבי אברהם, ומשם ברח רבי אברהם והשתקע במדינת תוניס וישב שם. עד כאן המעשה. אך לא היה המעשה הזה ראוי אלא לשעתו, כי הגאון רבי אברהם, היה חסיד קדוש ומקובל מופלג מאד, וכל מעשיו לשם שמים ולצורך הצלת ישראל.
אבל יש להדגיש, שאותם העוסקים בזמן הזה בקבלה באופן מעשי, או בתור תורה המבריאה את הנפש וכדומה, עד שמלמדים אפילו גויים וגויות דברי קבלה, כל אלה אין להם חלק לעולם הבא, וכבר אמר הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל (שהיה מלמד את מרן זצ"ל קבלה במשך שנים רבות), כי עתיד לבוא זמן, ובו יפשטו את הקבלה כמו נבלה בשוק. וכך בעוונות אנו רואים שאמנם קורה.
וכבר כתב רבינו חיים ויטאל בשער רוח הקודש (דף מא.) בשם רבינו האר"י, כי מזמן שאין בידינו אפר פרה אדומה, ואין אנו יכולים להטהר מטומאת מת, אין לנו רשות להשתמש בשמות הקודש. והמשתמש בהם עונשו גדול. ורבינו יעקב עמדין בהגהותיו לעירובין (דף מג.) כתב, שמן הכתוב בספרי הנביאים נראה, שאפילו הנביאים לא רצו להשתמש בשמות הקודש שהרי אליהו הנביא הלך נבוך במדבר ארבעים יום ולא השתמש בשמות הקודש לעשות קפיצת הדרך, ואפילו להציל נפשם ממיתה לא הרהיבו עוז להשתמש בשמות הקודש, שאם לא כן היה ירמיהו הנביא אומר שם קדוש בשעה שהשליכוהו אל הבור.
וכל זה בלוחשי הלחשים הקדמונים, שהיו עוסקים בשיחת שדים ובקיאים בשמות הקודש וכיוצא בזה. אבל אלה המצויים עתה וקוראים עצמם "מקובלים", וכל עסקם בברכות ומגידי סתומות, אין ראוי לאבד עליהם את הזמן בכלל, ומרן זצ"ל היה מרחקם מאד, וכן היה מייעץ לשומעיו, למנוע דרך מנתיבתם, שכולה הפסד ולא ריוח. ואמר לנו גאון אחד שליט"א, בשם רבו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, כלל נקוט בידך, מי שנוטל כסף עבור ברכתו, הרי זה גזלן, כי מנין ידע שתתקיים ברכתו. עד כאן. ומה שיש תולים את זכותם בזכות אבותיהם הקדושים, אין בדבריהם כלום. שהרי בנותיו של רב נחמן גם כן היו בנות קדושים, וחשבו כולם שהן בעלות מופת, ובאמת שהיו בוחשות בכשפים, כמו שמפורש במסכת גיטין (מה.). ובספר אביר הרועים חלק שני הרחבנו את הדיבור בענינים אלה.