בגמרא במסכת ברכות (דף ח.) אמרו: נאמר בספר תהלים: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא", אמר רבי חנינא, לְעֵת "מְצֹא", זו אשה, שנאמר בספר משלי: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב". ועוד אמרו בגמרא, שבמערבא, כלומר בארץ ישראל, כשהיה אדם נושא אשה, היו אומרים לו כך: מצא או מוצא? כלומר, האם עליך נאמר " מָצָא", או עליך נאמר "מוֹצֶא"? מצא, שנאמר "מצא אשה מצא טוב", מוצא, שנאמר "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה". כלומר, היו בני ארץ ישראל שואלים בלשון המקרא, האם עליך נאמר "מצא אשה" שאז היא אשה טובה ועולה הזיווג יפה, או שחס ושלום עליך נאמר "ומוצא אני מר ממות את האשה", שאז הזיווג אינו עולה יפה.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה אומר בשם ספר "איי הים", שכאשר הזיווג אינו עולה יפה, אז יש מריבה וקטטה בין בני הזוג מידי פעם בפעם, עד שאומרים להתגרש, ושוב עושים שלום ביניהם וחיים עוד תקופה מסויימת, ושוב חוזרים ורבים ומשלימים, נמצא שהאשה אבודה מבעלה, ולכן על מציאתה נאמר "מוֹצֶא", כי בכל פעם על הבעל לחזור ולמצוא אותה מחדש, אבל אם היא אשה טובה ומתאימה לבעלה, הרי אז מציאתה היא בגדר "מָצָא", כי די לו לבעלה למצוא אותה פעם אחת וטוב לו.
ועוד היה מרן זצ"ל מפרש בשם חבירו הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, כי נאמר בפסוק ומוצא "אני" מר ממות את האשה. לרמוז, כי גם האשה מצפה לבעל נעורים טוב ומתאים, וכאשר המציאה טובה משני הצדדים, וכל אחד שמח על מציאתו, על זה נאמר "מצא אשה מצא טוב", ולכן נאמר גם פעמיים "מצא", לרמוז שגם האיש וגם האשה מצאו דבר טוב. אבל לעומת זאת לפעמים נאמר עליהם מוצא "אני", שהאשה היא טובה ומעולה, ובעלה אמנם מצא מציאה טובה, אבל הבעל עצמו הוא הדיוט, ולא מצאה היונה מנוח, אז הנשואין ביניהם מרים ממות חס ושלום.
ומרן זצ"ל אמר פעם בשמחת אירוסין, שאנו אומרים בברכה תחת החופה, "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", ולכאורה, מה הקשר בין שמחתו של אדם הראשון בגן עדן, לשמחת החתן והכלה? והסביר מרן זצ"ל, כי אדם הראשון, היה שמח מאד ברעייתו חוה, כי לא נמצאו בעולם נשים אחרות בעת ההיא, והיה אדם הראשון בטוח כי חוה היא הטובה ביותר עבורו. כמו כן צריכים החתן והכלה לחשוב בדעתם, כאילו אין עוד אנשים ונשים בעולם, והם ראויים ומיועדים זה לזו משורש נשמתם, ועל ידי כן יעלה זיווגם יפה.
ובדומה לזה אמר הרה"ג רבי שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל (בעל ספר שארית מנחם ועוד, רב ואב בית הדין בעיר פאריז לפני כחמישים שנה), כאשר נכנסו אליו בני ישיבה ביום הפורים, אמר לאחד מהם, היודע אתה מה שאמרו רבותינו בתחילת מסכת קדושין (דף ב:), כי דרכו של האיש לחפש אחר האשה, כי האשה היא האבדה של בעלה, ודרך בעל האבדה לחזר ולחפש את אבדתו, ופירוש הדברים, כי דרכו של אדם שאיבד שטר כסף, שאם הוא מוצא את שטר הכסף, הוא נוטלו בידו והולך. כי יודע הוא שאותו שטר הוא השטר שאיבד. אבל אם סתם אדם הולך ברחוב ומוצא שטר כסף, אינו נוטלו לעצמו ומסתלק, אלא מחפש, שמא ישנם עוד שטרות שאבדו למישהו באותו מקום ויוכלו הוא לזכות בהם. כן לענין מציאת האשה, שאם אדם יודע שאשתו היא אבדתו, הוא לוקח אותה לביתו בשמחה ודי לו. אבל אם אינו יודע ומאמין בדברי חז"ל, הרי הוא חושב, כשם שמצאתי את האשה הזו, כמו כן ישנן עוד נשים נוספות בעולם המתאימות לי, ואולי עם אשה אחרת ייטב לי יותר. ועל זה אמרו מצא אשה מצא טוב, שמצא פעם אחת והלך לו, אז מצא טוב, אבל אם כל הזמן הוא "מוצא", מחפש ומחפש ואינו שמח ומשקיע במה שיש לו, הרי אז "מוצא אני מר ממות את האשה". ודברי פי חכם חן. (מפי הרב שלמה בן לולו שליט"א).
