בהלכות הקודמות ביארנו, שהבא לאכול מאכל שטיבולו במשקה, כלומר שהוא רטוב ממשקה, כגון ירקות רטובים, צריך ליטול את ידיו קודם אכילה זו, וכדין נטילת ידיים לסעודה עם פת לחם. אולם אין לברך על נטילה זו.
לא תיקנו חכמים נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה, אלא אם כן אותו המשקה עלול לקבל טומאה. כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל מקפידים לאכול בטהרה, ואילו היה אדם נוגע בידיו בפרי, לא היה נטמא אותו הפרי, אלא אם היה עליו משקה המכשירו לקבל טומאה, וכמו שביארנו כבר שישנם שבעה משקים המכשירים את הפרי לקבל טומאה, וסימנם י"ד שח"ט ד"ם, יין דבש שמן חלב טל דם מים. ודבש שאמרנו הוא דבש דבורים, אבל דבש תמרים אינו מכשיר את המאכל לקבל טומאה. ושמן שאמרנו הוא שמן זית, אבל שאר כל השמנים, כגון שמן סויה ושמן קנולה, דינם כשאר כל מי [מיצי] פירות שאינם מכשירם את המאכל לקבל טומאה.
לפיכך פירות שאינם רטובים ממים, אלא מחמת לחלוחית של עצמותם, כגון תפוזים שיש עליהם מיץ מהתפוזים בעצמם, וכן ירקות שמטבעם יש עליהן לחלוחית מחמת עצמם, הבא לאכלן אינו צריך ליטול את ידיו, אלא אם יש עליהם לחלוחית מאחד משבעה משקים כאמור.[או שבא לאכלם בסעודה עם לחם, שאז בודאי שצריך ליטול את ידיו].
המטבל מאכל כגון קרקר, ביוגורט או בלבן או באשל וכיוצא בזה, צריך ליטול את ידיו קודם לכן, שהרי היוגורט עשוי מחלב שהוא אחד משבעה משקין כאמור. אבל המטבל דבר מאכל בחמאה שהיא קרושה, אינו צריך ליטול את ידיו מפני שאין החמאה נחשבת משקה לעניין זה.
האוכל פחות מכזית [עשרים ושבעה גרם] מדבר שטיבולו במשקה, אנו צריך ליטול את ידיו.
