שאלה: יש נוהגים, בשעה שעולים לתורה, שבסיום הקריאה אומרים "אמת תורתינו הקדושה", ורק לאחר מכן הם מברכים "אשר נתן לנו תורתו תורת אמת", האם יש בזה חשש הפסק בין הקריאה לברכה?
תשובה: ביארנו כבר כמה פעמים, שאסור בהחלט להפסיק בדיבור בין הברכה למצוה, או בין הברכה לטעימה. וכגון מי שהוא מברך "המוציא לחם מן הארץ", ולפני שבא אוכל לפיו דיבר באיזה ענין שאינו שייך לסעודה, הרי ברכתו ברכה לבטלה, וחייב הוא לברך שנית אם ברצונו לאכול. וכן הדין לגבי ברכת המצוות, וכגון מי שבירך "על נטילת לולב", ודיבר מענינים אחרים, ואחר כך נטל בידו את ארבעת המינים, שלא יצא ידי חובת הברכה, וברכתו ברכה לבטלה.
ומעתה עלינו לדון לגבי ברכת התורה הנאמרת בסיום קריאת התורה, שהיא ברכת המצוות, שהרי העולה מברך על מה שהוא קורא בתורה. האם מותר לו לומר דבר שאינו חלק מקריאת התורה לפני שיברך "אשר נתן לנו", או שאסור לו לעשות שום הפסק בין הקריאה לברכה.
ואמנם רבינו הגאון רבי חיים פלאג'י בספר זכרינו לחיים ובספר חיים כתב, שאין לומר בסיום הקריאה "אמת תורתינו הקדושה", מפני שהרי זה הפסק בין הברכה לקריאה.
אלא שיש מקום להקל בזה, משום שכאן הדיבורים אינם בין הברכה הראשונה לקריאת התורה, אלא בין קריאת התורה לברכה אחרונה, שאז יש מקום לומר שאין איסור להפסיק, ובפרט שהוא מפסיק בדברים השייכים לקריאת התורה, באמרו "אמת תורתינו הקדושה". ויש עוד כמה צדדים להקל בזה. ומרן רבינו הגדול זצ"ל האריך בנדון זה בתשובה (בשו"ת יביע אומר ח"א), והעלה שאף שלכתחילה נכון יותר שלא לומר "אמת תורתינו הקדושה", מכל מקום הרוצה לאמרו יש לו על מה שיסמוך.
ולפיכך לסיכום, נכון שלא יאמר העולה לתורה "אמת תורתינו הקדושה" בסיום קריאת התורה לפני הברכה, שיש בזה חשש הפסק. ומכל מקום המיקל לאמרו, יש לו על מה שיסמוך.
