בהלכה הקודמת, ביארנו בקצרה את עיקר דינו של אדם העומד באמצע האכילה, וכעת הוא מסופק האם בירך על מה שהוא אוכל. וכגון, אדם האוכל תפוח, ובאמצע האכילה, עלה בלבו ספק שמא שכח בכלל לברך על התפוח "בורא פרי העץ". וכתבנו, שאדם כזה אינו חוזר לברך מספק, מפני שהחיוב לברך הוא מדברי חכמים, ולכן במקום ספק אין חיוב לחזור ולברך שנית. ושאף אם ירצה לחזור ולברך, אין לו רשות לעשות כן, מפני חומרת האיסור לברך "ברכה שאינה צריכה", כלומר, ברכה שאין בה צורך. שהרי אם באמת הוא בירך על מה שהוא אוכל, נמצא שברכתו שהוא מברך בשנית היא מיותרת, והרי בברכה הוא מזכיר שם שמים, נמצא שהזכיר שם שמים לחנם, שהוא עוון חמור מאד. ולכן להלכה, אינו חוזר לברך מספק.
ועתה עלינו לדון, כאשר אדם זה מסתפק אם בירך או לא, והורינו לו שאסור לו לברך מחמת הספק. האם כעת הוא רשאי להמשיך לאכול כדרכו? או שיש איסור בדבר?
ושורש הספק, שהרי אמרו רבותינו במסכת ברכות, "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל (מלשון מעילה, גניבת דבר שהוא קדוש) בקדשים. שנאמר, לה' הארץ ומלואה". ואם כן, הגם שאנו אומרים לו לאותו אדם שאינו חוזר לברך, מכל מקום עדיין אין בידו היתר להמשיך לאכול בלא ברכה.
ולפיכך כתבו התוספות ורבינו המאירי, שמכיון שמי שאוכל בלא ברכה נחשב כמי שמועל בקדשים, הלכך, אפילו במקום ספק, חוזר לברך מספק אם רוצה להמשיך לאכול. אולם מבואר שדבריהם מנוגדים לכאורה לפשט דברי הרמב"ם, שכתב שמספק לא יברך. משמע שלא יברך כלל.
ורבינו הריטב"א, אחרי שכתב שמי שמסתפק אם בירך או לא אינו מברך מספק, כתב כך: אבל תמיהני, היאך (איך) חוזר ואוכל בלי ברכה מן הספק? והרי הוא מכניס את עצמו בקום ועשה במה שהוא נהנה מקדשי שמים, וכאילו מעל. וממשיך הריטב"א, שלפי דעתו, היה ראוי שאותו אדם יברך שנית מספק, או שיפסיק לאכול מיד. ומבואר שגם הריטב"א תמה על הדבר, שאף שאנו מורים שאינו מברך מספק, מכל מקום איך יוכל להמשיך לאכול בלא ברכה?
וכעין דברי הראשונים הללו פסק למעשה בשו"ת דבר משה, שמי שהיה אוכל, והסתפק אם בירך על מה שהוא אוכל, לא יחזור לברך מספק, אבל, גם אינו רשאי להמשיך לאכול ממה שלפניו. וכן פסק בשו"ת ראש משביר. ועוד.
אולם לעומתם, הגאון בעל ספר "חוק יעקב" כתב, שמדברי הרא"ש מוכח שאין צורך לחזור לברך מספק, וכל שהוא מסופק אם בירך, רשאי לחזור ולאכול, שחכמים פטרו אותו מן הברכה, וכלשונו: "ואין בזה משום ש"אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה", כיון (שבאי החזרה על הברכה) הוא מונע את עצמו מאיסור ברכה לבטלה". כלומר, מכיון שאותו אדם אינו מברך שנית, בכדי שלא להכשל באיסור ברכה לבטלה, ממילא, הוא פטור כעת מן הברכה, ומותר לו להמשיך לאכול כמה שירצה ללא חשש. והביא כל זה מרן הרב זצ"ל בספרו "טבעת המלך".
ומכל מקום, כתב מרן הרב זצ"ל, שבכדי לצאת ידי כל ספק, נכון להחמיר, שמי שמסתפק אם בירך, והוא מעוניין להמשיך לאכול, יחזור ויברך שנית "בהרהור הלב", כלומר, שלא יבטא את הברכה בפה ממש, אלא רק במחשבה בלב. שאז, לדעת הרמב"ם, יוצא ידי חובת הברכה, כי הרמב"ם סובר לענין ברכות שהמברך בלבו יצא ידי חובת הברכה. וממילא, יוכל לחזור ולברך בהרהור, שאין כאן חשש ברכה לבטלה, ומצד שני, יצא ידי חובת הברכה שוב, ויוכל להמשיך לאכול בהיתר מרווח יותר.
ולכאורה יש לשאול, שאם הברכה בהרהור הלב היא ברכה טובה, אם כן, גם לענין איסור "שם השם לשוא", יש לאסור אפילו כשאינו מבטא בשפתיו את שם ה', ואם כן, מה הרווחנו בכל שיברך בלבו?
והתשובה לכך, כי איסור הזכרת שם שמים, אינו שייך בהרהור הלב, אלא בבטוי שפתיים דוקא, מה שאין כן דין ברכה, שלדעת הרמב"ם די בהרהור בלבו. ואף שלהלכה אנו פוסקים שגם בברכות צריך לבטא בפיו את הברכה, מכל מקום בנדון שלנו, יש לסמוך על שיטת הרמב"ם להרהר את הברכה בלבו.
ולסיכום: המסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, וכגון שהוא אוכל תפוח, והוא מסופק אם בירך עליו בורא פרי העץ. לא יחזור לברך מספק. ואם רצונו להמשיך באכילתו, יברך שוב ברכת בורא פרי העץ "בהרהור הלב" בלבד, ולא יוציא את הברכה בפיו ממש.
