מידי שנה בשנה בימי חודש אלול, היה מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל הכ"מ, עובר מעיר לעיר וממקום למקום בכל רחבי הארץ, לחזק את התורה, ואפילו בימי הזקנה, היה מטריח עצמו ללכת לשלושה וארבעה מקומות מידי ערב.
וזכור לנו, לפני כשנתיים, בערב יום הכפורים, תוכננה עצרת תשובה בהשתתפות מרן זצ"ל באיצטדיון "יד אליהו" שבתל אביב, ובסמוך למועד העצרת, היא בוטלה.
ביום ההוא, לאחר תפלת מנחה, קרא לנו מרן זצ"ל לחדרו, ואמר לנו בדאגה, כי מאחר ובוטלה העצרת, הלא עתה הוא מפסיד זמן יקר, כי הימים הם ימי התשובה, ויש בכחו להשפיע בדברי התעוררות על הקהל. לכן הוא מבקש שימצאו לו מקום חילופי שיוכל להרצות שם את דבריו. (ובהשתדלות עוזרו הרב צבי חקק שליט"א, הלך מרן זצ"ל בלילה ההוא ל"מרכז הרב", והשמיע שם דברי תורה ומוסר. ובענין זה כתבנו בהרחבה נפלאות ממעשיו, בספר אביר הרועים חלק שני שיצא לאור בס"ד בימים אלה).
ראו כמה יקרים הם ימים אלו, שהלב פתוח לדברי תשובה, ועל כל אחד ואחד, להשתדל בכל כחו, שלא להתרשל חס ושלום במלאכת שמים, ולחזק ולהתחזק, וה' יתברך שומע תפלה, ורוצה בתשובה, יקבל את תפלתינו, ויענה לעתירתינו, ויוליך אותנו באורח מישור, בטוב ובחסד, ויחדש עלינו שנה טובה ומבורכת, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
אחד הנושאים המרכזיים עליהם היה מרן זצ"ל מדבר בעצרות התשובה בערים המרוחקות, היה ענין חינוך הילדים, ונעתיק כאן מדבריו בענין זה:
מורי ורבותי! חוב קדוש מוטל עלינו לחנך את בנינו בתלמודי תורה ובישיבות, כמו שכתוב "ושננתם לבניך", ואז יתקיים בנו הפסוק "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".
בואו וראו מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על דוד המלך עליו השלום: אמר רבי אבין, אין אנו יכולים לעמוד על אופיו של דוד המלך, לפעמים הוא קורא לעצמו "עני ואביון", כמו שנאמר, "הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני", ולפעמים הוא קורא לעצמו "מלך", כמו שנאמר, ה' בעזך ישמח "מלך" ובישועתך מה יגל מאד. הא כיצד? אלא שבשעה שהיה דוד המלך צופה ברוח הקודש והיה רואה שמלכים צדיקים יוצאים מחלציו, כגון אסא ויהושפט, חזקיה ויאשיהו, היה שמח וקורא עצמו מלך. ובשעה שהיה צופה ברוח הקודש ורואה שיוצאים ממנו מלכים רשעים, כגון אחז, מנשה, אמון ויהויקים, היה קורא עצמו עני ואביו. ללמדך, שאין אדם מאושר ושמח, כמו זה שיש לו מזרעו בנים תלמידי חכמים וצדיקים. אין לך אדם עני ואביון, כאדם שבניו סטו מדרכי האבות, ומן התורה והמצוות, מחללי שבת וימים טובים, וכל דבר תועבה אשר שנא ה'.
הערובה לזכות לבנים צדיקים, היא חינוכם במוסדות שמלאים יראת שמים. כי "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
והנה מרן רבינו הקדוש זצ"ל, היה נאה דורש ונאה מקיים. ובראש השנה בשנה שעברה, שהיה ראש השנה האחרון בחיי מרן זצ"ל, הוא יום ראש השנה שבו נגזר עלינו שמרן זצ"ל יסתלק מאיתנו. היה מרן זצ"ל מאושפז בבית החולים, והוא חלש מאד ומלא מכאובים, והיה נראה כי על פי דרך הטבע ימיו ספורים. ובכל זאת, כאשר נכנסו לבקרו ניניו, שהם עוסקים בתורה, בא לדבר איתו אחד הרבנים בענין ציבורי, נשען מרן זצ"ל על כסאו, ואמר, "כל מה שאתה מדבר, אין זה חשוב כעת, תראו כמה מאושר אני! כמה שמח אני! שיש לי נין שעוסק בתורה! כמה שמחה הוא מסב לי!"
וכך תמיד, לא היה לו אושר בחייו, זולת בלימוד התורה, ובראותו את בניו ונכדיו אחריו עוסקים בתורה. זכותו תגן עלינו, וממרום יעמוד בתפלה עלינו, שהשם יתברך יחיש לגאלנו גאולת עולמים, ונזכה לראות בתחיית המתים, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. אמן. (וראה עוד במאור ישראל דרשות, עמוד כ).
