(תפילת העמידה היא "תפילת שמונה עשרה" הנאמרת בלחש ואודותיה מתייחסת הלכה זו.)
כל אדם מישראל חייב להתפלל בכל יום שלש תפילות, וגם הנשים חייבות להתפלל בכל יום, אלא שעיקר חיובן הוא בתפילה אחת בכל יום, והרשות בידן להתפלל שלש תפילות ביום אם הן רוצות בכך. ולמנהג האשכנזים, יש אומרים שנשים חייבות להתפלל בכל יום תפילת שחרית ותפילת מנחה, אבל בתפילת ערבית אינן חייבות. וכמו שביארנו בהלכה שעסקה בנושא.
כוונה בתפילה
בבריתא במסכת ברכות (דף לד:) שנינו: "המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן". כלומר, המתפלל תפילת העמידה, צריך לכוין בלבו את פירוש המילים שמוציא מפיו. "ואם אינו יכול לכוין בכל הברכות, יכוין לפחות בברכת אבות". וברכת אבות, הכוונה היא לברכה הראשונה בתפילת העמידה, ויש לה חשיבות מיוחדת לפי שהיא סדור שבחו של השם יתברך.
לא כיון בתפילה
ונחלקו רבותינו הראשונים, אם כבר התפלל בחסרון כוונה בברכת אבות, האם יצא ידי חובתו בדיעבד, או שלא יצא ידי חובתו וחייב לחזור ולהתפלל. כי יש סוברים שבדיעבד אפילו אם לא כיון יצא ידי חובתו ואינו חוזר. אבל רבינו הרמב"ם, והרא"ש, ורבינו יונה ועוד רבים מהפוסקים כתבו, שאם התפלל ולא כיון בברכת אבות, (אף על פי שכיון בכל השאר) יחזור ויתפלל.
אלא שלמעשה כתב רבינו הטור, שבזמנינו אין נוהגים לחזור ולהתפלל בשביל חסרון כוונה, מפני שגם כשיחזור להתפלל שוב, קרוב לודאי שלא יכוין כראוי, ואם כן אין טעם לחזור ולהתפלל.
ומרן השלחן ערוך פסק כעיקר הדין, שאם לא כיון בברכת אבות, אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל, ולא הזכיר את דברי הטור, ואם כן משמע שסובר שגם בזמנינו צריך לחזור להתפלל. אבל הרמ"א הוסיף על דברי מרן את דברי הטור, שבזמנינו אין חוזרין בשביל חסרון הכוונה.
ומרן החיד"א כתב, שאף שמדברי מרן נראה שסובר שאם לא כיון באבות צריך לחזור ולהתפלל, מכל מקום אף הספרדים לא נהגו בזה כדעת מרן, אלא פוסקים כדברי הטור והרמ"א, וסומכים בדיעבד על דעת הפוסקים שיוצא ידי חובתו אף על פי שלא כיון בכלל.
ולסיכום: יש לכוין בתפילה, ובפרט בתפילת העמידה. והכוונה בברכה הראשונה של תפילת העמידה, היא החשובה ביותר. ולכן יש להקפיד לכוין. ואם לא כיון, בדיעבד אינו חוזר להתפלל שוב.
ובהמשך נבאר עוד פרטים בזה.
