שנינו במשנה במסכת ברכות (דף טו.): "הקורא את קריאת שמע ולא השמיע לאזנו (ולא שמע מה שהוא אומר, כי קרא בלחש), יצא (ידי חובת המצוה). קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר, יצא, רבי יהודה אומר, לא יצא.
ובגמרא (דף טו:) נפסק להלכה, שבין אם קרא ולא השמיע לאזניו, ובין אם קרא ולא דקדק באותיותיה, יצא ידי חובתו. אבל לכתחילה יש לקיים את המצוה כתיקונה, ויש לקרוא קריאת שמע בקול, שישמעו אזניו מה שפיו מדבר. וכן מצוה לדקדק באותיות שקורא.
קרא ולא ביטא מילים
ויש להבהיר, שכל מה שאמרו רבותינו "קרא ולא דקדק באותיותיה יצא", זהו דוקא בחסרון של "דקדוק", כגון שלא הדגיש אות שהיה צריך להדגיש, או שלא שם ריוח מספיק בין תיבה לתיבה (כשיש בכך צורך, כפי שיבואר בעזרת ה'), אבל אם לא הזכיר תיבות או אותיות מקריאת שמע, לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד.
לכן מי שקורא קריאת שמע במרוצה, ובמקום לקרוא "ואהבת את ה' אלקיך", הוא קורא "ואבת את ה' אלקיך", לא יצא ידי חובתו. וכן כל כיוצא בזה.
להדגיש את האות יו"ד
צריך להדגיש היטב את האות יו"ד של "שמע ישראל" שלא תבלע ותהא נשמעת "שמע אישראל", וכן יש ליזהר ביו"ד של "והיו הדברים". (וכן יש להזהר בקדיש, שלא לומר איתגדל ואיתקדש).
מקומות שיש לשים ריוח בין המילים
צריך להפסיק מעט בקריאת שמע, בין המילים "אשר אנכי מצוך היום", למילים "על לבבך". וזאת, כדי שלא יהיה נראה שאומר "היום על לבבך", כלומר, שיהיו הדברים, היום על לבבך, ולא למחר על לבבך. (שהרי תיבת "היום" מוסבת על "אשר אנכי מצוך").
צריך להפסיק בין המילים "אשר נשבע", למילה "ה'". משום שאם יקרא במהירות "אשר נשבע ה'" האות עי"ן נשמעת בבטוי כאות ה"א, ואז נשמע כאילו חס ושלום אומר "נשבה" מלשון שבי. וכשמפסיק ביניהם יבטא היטב את האות עי"ן כפי יכולתו.
צריך להפסיק מעט בין "וחרה" ל"אף", שלא יהא נשמע "וחרף". (וממה שהפוסקים הראשונים הזכירו ענין זה, מוכח שהיו מבטאים את הקמץ כמנהג הספרדים, שאם לא כן אין חשש שישמע כאומר "וחרף").
צריך לעשות ריוח, בכל תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון, "בכל לבבך" (שהלמ"ד נשמעת "בכלבבך" אם לא שם ריוח בין הדברים), וכן "על לבבכם", "בכל לבבכם", ואבדתם מהרה", "אתכם מארץ", וכל כל כיוצא בזה. ובהרבה סידורים היוצאים היום, שמו סימן להפסק במקומות הנדרשים.
כמו כן יש לעשות ריוח בכל אל"ף שאחרי המ"ם. כגון: "ולמדתם אותם", "וקשרתם אותם", "ושמתם את", "וראיתם אותו", "וזכרתם את", "ועשיתם את", שלא יהיה קורא: נראה "וראיתמותם", "ושמתמת", וכדומה.
למען "תשכרו"
צריך להזהר כשקורא "למען תזכרו", שלא ישמע "תשכרו", (מלשון שכירות). וכן צריך להזהר כשקורא "וזכרתם".
(שלחן ערוך סימן סא).