דברי מרן ל"הלכה יומית"
לפני כשש עשרה שנים, תוך כדי שיחה בדברי תורה עם מרן רבינו רבי עובדיה יוסף זצ"ל, אמר לנו שאף על פי שעיקר מטרתינו ב"הלכה יומית" היא לימוד ההלכה, על מנת שידעו כל אחד ואחת את המעשה אשר יעשון, בכל זאת עלינו להזכיר מפעם לפעם גם דברי מוסר בדברינו, כי המוסר הוא היסוד הגדול שעליו ישען האיש הישראלי, כמו שהאריכו בעלי המוסר.
מנהג מרן זצ"ל
ובימי ספירת העומר, היה מנהגו של מרן זצ"ל לשבת בכל ערב, בין תפלת מנחה לערבית, והיה דורש בעניני מוסר, אהבת תורה ויראת שמים, והיה פותח במשניות של פרקי אבות, שנוהגים לקרותם בימים הללו, שהרי תלמידי רבי עקיבא לא מתו בימים הללו, אלא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ועם כל מה שהיה זמנו יקר, בכל זאת ראה חשיבות מיוחדת ללמד עניני מוסר. ולכן למדנו אנו ממרן זצ"ל לעשות כן, שכבר כמה שנים בימי הספירה אנו מביאים מעט עניני מוסר ויראה הנזכרים בפרקי אבות.
איזהו עשיר?
שנינו בפרקי אבות (פרק ד'), "איזהו עשיר? השמח בחלקו"! כלומר, מי הוא העשיר האמתי, זהו האדם שיודע להיות שמח בחלקו, שהוא בטוח בה' יתברך תמיד, ושמח במה שיש לו. שהרי העושר בעולם הזה, אין לו תכלית, כי כולו ענין יחסי. שהרי העני, מקנא במי שמזונתיו מצויים לפניו. וזה שיש לו מזונות, מקנא במי שיש לו בית נאה, וזה שיש לו בית נאה, מקנא בזה שיש לו אחוזה מפוארת, וכן על זה הדרך, אין איש חי בשלוה, כי כמעט כולם רודפים אחר העושר המדומה.
אבל האדם שבלבו נטועה האמונה בה' יתברך, ישמח תמיד במה שנתן לו ה', והוא תמיד שמח ומודה לה' על רוב הטובה שהרעיף עליו. והוא יודע כי אין עושר אמתי בעולם, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים, שהם העושר האמתי ההולך עם האדם גם לאחר מותו.
מעשה מנכד הרמב"ם
ומרן רבינו הגדול זצ"ל, הביא מעשה בענין זה בשם הנגיד רבי דוד, נכד הרמב"ם, בספר מדרש דוד, שהביא מעשה באיש עני, שהיה מרויח מעט כדי מזונותיו. והיה תמיד שמח במה שנתן לו הבורא יתברך, מעט או הרבה. ובכל לילה אחרי שהיה אוכל גם אנשי ביתו ובניו, היו מודים לה' על מה שהטיב להם, והיו יושבים האיש ואשתו ובניו, אחד מבניו מנגן בכינור, והשני מזמר, והוא תופש התוף, ועושים מחול שעה או שעתיים בסדר ועונג, ואחר כך הולכים וישנים.
לילה אחד מהלילות, עבר המלך על פתח ביתם ושמע את נגוניהם, ולא הפריע להם. וכמו כן בלילה אחר, וככה שלשה לילות, שהוא היה עובר על פתח הבית שלהם ומאזין לקול נגוניהם, באותה שעה שלח המלך אחרי אותו האיש העני, ובא לפני המלך, אמר לו המלך, אתה האיש! כמה ממון יש תחת ידך? ויאמר לו, אדוני המלך, אני איש עני, אין לי ממון, אלא מה שאני מרויח בכל יום מוציא אותו לכלכלת אנשי ביתי ובני, ואני שמח במה שנתן לי הבורא יתברך, ואפילו הוא מעט, ובעבור זה אני עושה מחול ומזמר בכל לילה אני ואשתי ובני.
מצאו הדברים חן בעיני המלך, ויאמר בלבו, אם אלו שהם עניים שמחים כל כך ומודים לה', על אחת כמה וכמה שאם יעשירו ישמחו ויודו לה'.
באותה שעה אמר המלך למקורביו, שימלאו לו לאותו האיש את חיקו בזהובים, וכן עשו. ויקח אותם, וילך לביתו, ויניחם בקופסא, ומצא שלא נתמלאה הקופסא עד פיה, כי היתה חסרה מעט. חשב בדעתו, הוא ואשתו, שמעתה יעבדו קשה שניהם, עד שיזכו למלאות את הקופסא, ואז יהיו רגועים לכל ימיהם כי יהיו בעושר. ומאותו יום כל מה שהיו מרויחים היו מניחים בקופסא, ועם כל זה לא נתמלאה, והיו האיש ואשתו בדאגה וצער, ובטלו הנגונים והשמחות שהיו מנגנים בכל לילה. (כמו שידוע, שכמה אנשים שזכו לעושר, מאותו יום נתהפך עליהם הגלגל ונעשו סרים וזעפים ועצובים כל ימיהם).
אחר איזה זמן, עבר המלך סמוך לביתם, ומצא אותם נרדמים בחושך, וכן כשעבר בפעם השנייה והשלישית, ראה שהם בצער, קרא המלך לאיש ויאמר לו, אתה האיש! מה עניניך היום? ויאמר לו, אהה אדוני המלך, בזמן שלא היה לי ממון הייתי שמח שאין לי תביעה לאלפי זהובים, ועתה שלטה בי הדאגה והמצוקה בלבי, ואני כל היום רודף ודואג מתי תתמלא הקופסא, ולא נתמלאה. באותה שעה לקח המלך ממנו את הממון, וחזר העני למנהגו הראשון, לשמחה וששון.
והדברים אמתיים, ונוגעים באמת לכל אדם ואדם.