מאמר מהרה"ג רבי דוד שאלתיאל שליט"א, חתן הרב החסיד המקובל רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל, עבור "הלכה יומית"
נאמר בפרשה השבוע, לאחר חטא המרגלים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה', עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר, אוֹ בִנְדָבָה, אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ וכו'". כלומר, לאחר חטא המרגלים, ולאחר שהתבשרו ישראל על עונשם המר, שמעתה יהיה עליהם לנדוד במדבר ארבעים שנה, שבהם ימותו מרבית העם, התאבלו ישראל בצער נורא, ואז החל ה' יתברך לצוות אותם על הקרבנות.
לכאורה יש להקשות, מדוע ה' יתברך מצוה את משה ואת ישראל, מצוות שאינן שייכות אליהם בכלל? הלא ענין הקרבנות כלל לא היה רלונטי באותה השעה, שהרי ישראל עדיין לא הגיעו לארץ המובטחת, ואם כן, בעצם הזכרת המצוות הללו, יש כמו "זריית מלח על הפצעים", לצער את ישראל ולדכא אותם יותר ויותר, כאשר הם יודעים שמרביתם, לא יזכו לעלות לארץ ישראל. הדברים טעונים ביאור.
מובא בספר "תנא דבי אליהו", שבאותה השעה שנתבשרו ישראל על עונשם הנורא, שישארו למות במדבר, ולאחר שנאמר "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד", אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך ותרצה את עם ישראל העניים, שמרוב צער יוצא לבם מעליהם! אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! במה ארצה אותם? אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך ותרצה אותם בדברי תורה, שנאמר "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".
אם נדייק בדברי ה"תנא דבי אליהו", נוכל לראות, שמפני מה צוה ה' את משה לתת עוד מצות לפני ישראל? מפני שהיו ישראל באבל גדול מאד, ורצה הקדוש ברוך הוא להוציאם מעצבונם, לכן אמר למשה, לך ולמד אותם תורה, הכנס אותם בעולמה של תורה ולעולם המצוות, ואף אם תלמד אותם מצוות שעלולות לצער אותם, בכל זאת הם יצאו מהעצבות שלהם! כך היא סגולת התורה, שהיא מכניסה שמחה בלבו של האדם, וכל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול דרך ארץ.
במסכת שמחות, מסופר אודות שמעון, בנו של רבי עקיבא, שחלה ונטה למות, ואף על פי כן לא ביטל רבי עקיבא מבית מדרשו, והמשיך להגות בתורה. כדי לדעת מה שלומו של בנו, שלח רבי עקיבא אנשים אחרים שילכו לראות מה שלומו. באו השלוחים ואמרו לו, כבד עליו חוליו, שלח אחריו פעם שנייה, באו ואמרו לו, גוסס הוא. שלח אחריו פעם נוספת עד שאמרו לו נשלם, כלומר שכבר נפטר. אמר להם, אחינו בית ישראל שמעו! עד עתה היינו חייבים בתלמוד תורה, מכאן ואילך אנו חייבים בכבודו של מת!
רבי עקיבא יושב ולומד בשעה שבנו גוסס, ואין לו בעולמו כלום מלבד מללון בעומקה של הלכה! ברור שאין זו מעלה שביד כל אדם להגיע אליה מיד, מדובר כאן במדרגה עצומה, הדורשת הכנה גדולה.
אך בכל זאת, על כל אדם לדעת, כי לפי מדרגתו, על ידי כח התורה, הוא מתמלא בעולם רוחני שמעצים אותו ומשרה שלום ושלוה עליו ועל סביבותיו. אני ראיתי במו עיני, את מרן קדושינו רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בשעותיו הקשות, כמה שעות לפני פטירת יונתו תמתו הרבנית עליה השלום, והרב היה במצב רוח קשה מאד. אך מיד התאזר בעוז וישב לשקוד על תלמודו, ובין רגע נראה היה כאילו אין לו כל דאגה בלבו, ושלום לו ורוב שלוה, וכל זה בכח התורה שלמד והחיל על עצמו בעמלו במשך כל ימי חייו.
(ובספר אביר הרועים חלק שלישי מובא, שאמר מרן זצ"ל, שגם אשה שהיא בצער גדול, תהיה לה תועלת אם תעסוק בתורה, שהתורה משמחת את הנפש היהודית, ומרוממת את הנשמה, ולא נאמרו הדברים דוקא כלפי איש, אלא גם כלפי אשה).
אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. אשרי אדם שזוכה לקבוע עתים לתורה, וללמוד כפי כחו כמה שיוכל בבית המדרש, יושב והוא שקוע בתורה, ועליו נאמר "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'", יש לו חיים טובים בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.
שבת שלום!
