כתב בספר ראשית חכמה (שער הקדושה סוף פרק טו), שהמברך ברכת המזון, טוב שיקפיד על עצמו לברכה בקול רם, משום שהקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כן יתרגל לברך בצורה ראוייה, בכבוד ובכוונה נכונה, ובבטוי האותיות כתקנן. ובפרט בשבת ובמועדים, שעל ידי הברכה בקול רם, יזכור להזכיר "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבוא", שהם התוספות המיוחדות בברכת המזון לימים אלה. (וכן כתבו האחרונים. עיין בהלכה ברורה סימן קפה, שער הציון ס"ק טו).
וידוע שהפרנסה תלויה מאד בברכת המזון. ובשם הרב הגאון החסיד רבי ישראל אביחצירא (הבבא סאלי) זצ"ל, אומרים, שמי שמברך ברכת המזון במתינות ומתוך ברכון או סידור, יזכה לפרנסה טובה בלי ספק. וכמה סגולות טובות והשתדלויות עושים בני אדם בענין הפרנסה. בודאי טוב להם לתפוס את העיקר, היא ברכת המזון, לכוין בה ככל הניתן, ולברכה בכבוד והדר.
ומכל מקום גם מי שאינו מברך ברכת המזון בקול רם, עליו להשמיע לאזניו את מה שמוציא מפיו. שישמעו אזניו מה שפיו מדבר. והגאון החסיד בעל ספר חרדים (שחי בזמן מרן והאר"י הקדוש) כתב (במצוות התלויות בארץ סוף פרק ג), בזו הלשון: מצות התפלה וברכת המזון וברכות התורה שחיובן מן התורה, תלויות גם באוזן, שמצוה שישמיע לאזניו כל תיבה (מילה) שמוציא מפיו. והסכימו רוב הפוסקים שאם לא השמיע לאזניו לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולברך.
אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, דחה את דברי בעל ספר חרדים, וכתב שאף שחובה להשמיע לאזניו בשעת הברכה, מכל מקום אם לא השמיע לאזניו, יצא ידי חובתו. והביא ראיות לדבריו. ושכן פסקו רוב הפוסקים. (יביע אומר חלק רביעי סימן יח).
ומן הראוי לעורר את הקהל לברך ברכת המזון במתינות ובקול רם. וכפי שראינו בעינינו לחסידים ואנשי מעשה. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אף שהיה חס על זמנו היקר מכל יקר, מכל מקום אשרי עין ראתהו בשעת ברכת המזון, איך שקולו היה נשמע היטב, שהיה מברך במתינות גדולה, בקול רם, בחיתוך המילים כראוי, בלא חיפזון כלל, בישוב הדעת ובמנוחת הנפש, כאילו ברכת המזון היא המצוה היחידה באותה שעה. ואף בשעת אמירת "הרחמן", היה אומר הכל לאט לאט, בתחינה ובכוונה נכונה. ישמע חכם ויוסיף לקח.
