במשנה במסכת ברכות (מה.) שנינו, ששלשה אנשים שאכלו ביחד סעודה עם פת (לחם), חייבים לזמן קודם שיברכו ברכת המזון. וענין הזימון הוא שאומר אחד מהם "נברך שאכלנו משלו", והן עונים לו "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". וטעם הדבר שיש לזמן לשלשה שאכלו יחד, כתב המאירי שהוא בכדי שיתעוררו להזהר לברך ברכת המזון מתוך כוונה. ויש שכתבו שטעם הדבר הוא בכדי להרבות שבח וגדולה לפני ה' יתברך, להודות לו על שפע טובתו ברבים. ועל פי הזוהר הקדוש יש בזה טעם נוסף על דרך הסוד. ונחלקו הפוסקים אם חיוב הזימון הוא מן התורה או שאינו אלא מדברי חכמים.
ואף שעיקר נוסח הזימון הוא כפי שכתבנו, שיאמר המזמן "נברך שאכלנו משלו", ושאר המסובים יענו לו "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". מכל מקום, מנהג הספרדים להקדים לפני אמירת הזימון, שאומר המזמן "הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא" והם עונים לו "שמים". שהכוונה בזה שהם מצרפים עמהם רשות שמים, (ומרן זצוק"ל היה רגיל לבאר, שפירוש מה שאומרים "שמים", שמילת שמים היא ראשי תיבות: ש'ומע מ'שמיע י'חד מ'כוונים. שכולם מכוונים לדעת המזמן), ואחר כך אומר המזמן את נוסח הזימון כמו שכתבנו.
ויש נוהגים שאין המזמן אומר אלא, "הב לן ונבריך", ואינו אומר "למלכא עילאה קדישא". (וכן נהג מרן הרב זצוק"ל).
ומנהג האשכנזים שמקדימים לפני הזימון, שאומר המזמן "רבותי נברך" והם עונים לו, "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם".
ונוסח זה שהזכרנו הוא כאשר מזמנים ביחד שלשה אנשים או יותר, עד תשעה אנשים, אבל אם היו שם עשרה אנשים, מזכירים שם שמים בזימון, ובלשון זו אומר המזמן "נברך אלהינו שאכלנו משלו", והם עונים לו "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ומיד מברכים ברכת המזון.
ובהלכה הבאה נבאר מאיזה גיל ניתן לצרף אדם לזימון.
