הלילה, ליל יום שני, הוא ליל ט"ו בשבט, שנוהגים להרבות בו בברכות, על ידי אכילת מיני פירות וירקות וכדומה. וגם אצל מרן זצ"ל נהגו כן במשך כל השנים, והיה מרן אומר דברי תורה לפני בני המשפחה, ועושים קצת שמחה. לכן נמשיך בהלכות ברכות.
חמשת מיני דגן
כל דבר שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, (ולהלן נבאר מהם מיני הדגן), יש לברך עליו ברכת "בורא מיני מזונות", ואם נעשה ממנו "לחם", אז יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". ולכן על עוגות ועוגיות יש לברך ברכת "מזונות". וכן אם נעשה "תבשיל" מאחד מחמשת מיני דגן, כגון דייסת סולת, ברכתה "ברכת בורא מיני מזונות". מכל מקום ישנם אופנים שברכת הדגן היא "בורא פרי האדמה" כמו שנסביר.
חמשת מיני דגן אלו הם: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. והכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים.
הכוסס את החיטה
בגמרא במסכת ברכות (לז.) אמרו: הכוסס את החטה (כלומר, מי שאוכל גרעיני חטה שלמים) מברך עליה "בורא פרי האדמה". ופירש מרן הבית יוסף (בסימן רח), שנראה מדברי הראשונים שפירשו את דברי הגמרא, שכאשר כוסס את גרעיני החטה, בין אם הם חיים ובין אם הם מבושלים, כל שהם שלמים וניכרים, מברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה. שכן בתחילה ברכת החיטה היא "האדמה" כפי שמברכים על כל הירקות והקטניות, ורק על ידי בישול או טחינה לקמח, משתנה ברכת החטים לברכת "מזונות" או "המוציא".
לפיכך, כל שהוא אוכל את החיטה כמו שהיא כשהיא חיה, מברך עליה "האדמה". ומבואר בדברי הפוסקים רבותינו האחרונים, שכל שנתבשלו פתיתי הדגן הרבה, עד שהם רכים ונדבקים זה לזה, שוב אין לברך עליהם "האדמה", והופכת ברכתם ל"בורא מיני מזונות", כדין כל תבשיל העשוי ממיני דגן.
ומכלל הדברים אנו למדים, שחיטה שהיא תפוחה הנקראת "שלוה", מכיון שהגרעינים הם שלמים וניכרים שהם של חיטה, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" ואין לברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל דייסת דגנים, כגון דייסת שיבולת שועל, שהגרעינים שבתוכה רכים מאד והם נדבקים זה לזה, ברכתה "בורא מיני מזונות" כדין כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ואף על פי שגרעיני הדגן שבדייסה אינם מבושלים כל כך עד שנתמעכו ממש, מכל מקום כתבו הפוסקים שדי בכך שהגרעינים די רכים עד שהם נדבקים זה לזה, שאז ברכתם מזונות, ואין צורך שיתמעכו לגמרי.
גרנולה
גרנולה, וכן חטיפים העשויים מגרנולה, שהיא עשויה בעיקר משבולת שועל (קוואקר), מכיון שגם בהם הגרעינים נפרדים זה מזה, אפילו אם הדביקו אותם בעזרת דבש וחומרים אחרים, ברכתם בורא פרי האדמה.
ולעצם הדבר שכתבנו, ששבולת שועל היא באמת מה שנקרא בזמנינו "שבולת שועל", "קוואקר", נפלה מחלוקת בדבר, שיש אומרים שהזיהוי שלנו את הדגן הזה כשיבולת שועל שעליה דיברו רבותינו אינו נכון. ויש לענין זה משמעות עצומה להלכה, בעיקר לגבי מצוות אכילת מצה בליל פסח, שהרבה אנשים שרגישים לגלוטן, ואינם יכולים לאכול מצה מחיטה, לוקחים מצות מיוחדות משבולת שועל ללא גלוטן. ואם נאמר שמה שנקרא בזמנינו אינו השבולת שועל של רבותינו, אם כן אין זה מין דגן בכלל, ולא יוצאים בו ידי חובת מצוות מצה בליל פסח. וגם אין ברכת מאפים הנעשים ממנו מזונות או המוציא.
אולם למעשה כתב הרב הגאון רבי שניאור זלמן ריוח שליט"א, בספר קצירת השדה (עמוד עט והלאה), כי מין זה הוא באמת השבולת שועל של רבותינו, והוכיח כן מפי סופרים ומפי ספרים, וכן הורו רוב גאוני דורינו. אולם לענין גרנולה, שהיא נכססת כאמור, ברכתה בורא פרי האדמה לכל הדיעות.
