בהלכות קודמות נתבאר שחובה לקום בפני תלמיד חכם או אדם זקן בשנים.
בגמרא במסכת שבועות (דף ל:), הובא מעשה באשתו של רב הונא, שהיה מגדולי חכמי ישראל, שבאה לדין תורה בפני רב נחמן, (כלומר, רב נחמן היה הדיין, ובאה להתדיין לפניו אשתו של רב הונא ביחד עם איזה אדם שהיה לה ויכוח כספי איתו). והסתפק רב נחמן כיצד עליו לנהוג. משום שכלל יש בידינו (במסכת עבודה זרה דף לט.) "אשת חבר כחבר", זאת אומרת, אשתו של תלמיד חכם, הרי היא כמו תלמיד חכם, ואם כן מן הדין יש לעמוד בפניה כדין תלמיד חכם עצמו. אלא שחשש רב נחמן, שאם הוא יעמוד בפני אשתו של רב הונא, יבהל בעל הדין השני, ויחשוב שהדיין נותן מראש עדיפות לאשה זו, ואז לא יוכל לסדר את טענותיו כראוי בפני בית הדין. מה עשה רב נחמן? צוה על שמש בית הדין, שיזרוק ליד רב נחמן בר אוזא (בן של אווז, דהיינו אפרוח), ואז רב נחמן יוכל לעמוד ובעל הדין לא יבין שרב נחמן עושה כן מפני כבודה של אשת רב הונא, אלא יסבור שרב נחמן נעמד מפני שהוא נבהל מהאפרוח.
ומבואר מדברי הגמרא, שיש חיוב לקום בפני אשת תלמיד חכם כדין תלמיד חכם עצמו.
ואמנם בספר כנסת הגדולה לרבינו חיים בנבנישתי, הביא שכן כתב בספר שארית יהודה (להגאון רבי יהודה טאיטאצק), שמדברי הסוגיא הנזכרת עם המעשה באשתו של רב הונא, מוכח שיש חיוב מן הדין לקום בפני אשת תלמיד חכם. אולם בעל כנסת הגדולה כתב לחלוק על דברי השארית יהודה, וכתב שמה שרב נחמן קם בפני אשת רב הונא, לא מן הדין עשה כן, אלא ממידת חסידות. אבל מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל הוכיח מדברי הר"ן בסוגיא, שיש חיוב גמור לקום בפני אשת תלמיד חכם, ושכן היא דעת כמה פוסקים, וכן עיקר להלכה, שחובה לקום בפני אשת תלמיד חכם.
וכמו כן ברור שיש חיוב גמור לקום מפני אשה זקנה בשנים, שהיא בת שבעים שנה ומעלה. ומרן רבינו זצוק"ל הוסיף גם, שאסור לתלמידה לקרוא למורתה מחנכתה בשמה, שכן היא חייבת בכבודה, שהרי המורה מביאה אותה לחיי העולם הבא. ואפילו בתוספת תואר "הגברת" אסור, אלא עליה לומר "מורתי" פלונית. ותלמידה היושבת באוטובוס ונכנסה מורתה לאוטובוס, ואין שם מקום ישיבה, על התלמידה לעמוד ולתת את מקומה למורתה. ובהלכה הבאה יבואר הענין יותר. וממדת גמילות חסדים, נכון מאד לקום מפני אשה שהיא בהריון, ומצטערת לעמוד באוטובוס.
ומעשה שהיה לפני כחמישים שנה, בעת שכיהן מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כחבר בית הדין בירושלים נסע מרן רבינו זצ"ל באוטובוס לביתו שבשכונת תל ארזה, וכדרכו בקודש ישב באוטובוס כשהוא כולו שקוע בהרהורים בדברי תורה, והיה מעיין בספר. לפתע הבחין מזוית עינו באשה שהיא בהריון, ומיד קם ופינה לה את מקומו, תוך שראשו מורכן ארצה והוא ממשיך בהרהוריו בדברי תורה. את הספר נאלץ לסגור, הוא לא שמע את קול האשה המדברת אליו בעודנה עומדת נבוכה על יד המקום הפנוי. זו, בראותה את מבטי הסקרנים, נשתתקה עד מהרה והתיישבה באי נוחות על הכסא הריק.
כשירד הרב מן האוטובוס בקרבת ביתו, ירדה גם האשה אחריו כשהיא קוראת לו. לאט לאט התעורר הרב להקשיב לקולה והוא הסב ראשו לאחור. "מרגלית, זו את קוראת אלי? היית באוטובוס?" "אכן אני!" לא ידעה הרבנית אשת הרב את נפשה, "זו אני שפינית לה את מקומך, ואפילו לא הבחנת בכך!" (המעשה סופר פעמים רבות על ידי הרבנית מרגלית יוסף ע"ה).
