ביום ראשון ביארנו ביארנו באופן כללי, את יסוד איסור צביעה בשבת, שהיא אחת המלאכות שנאסר עלינו לעשותה ביום השבת.
דברי בעל ספר יראים
כתב רבינו אליעזר ממיץ בספר היראים (סי' עדר), שהאוכלים מן הפירות הצובעים, כמו תותים או רימונים, יזהרו שלא יצבעו את המפות והסדינים. ואף על פי שהוא מקלקל (כלומר, אדם העושה כן, אין כוונתו ליפות ולצבוע את המפה, אלא אדרבא, הוא מלכלכך את המפה במעשיו), מכל מקום, יש בדבר איסור מדרבנן (שרבותינו גזרו אף על מלאכה שהוא מקלקל בה). עד כאן דברי בעל ספר יראים.
ואת דברי רבינו אליעזר ממיץ בספר היראים, העתיקו עוד מרבותינו הראשונים. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סוף סימן שכ, סעיף כ) בזו הלשון: "יש מי שאומר, שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים, צריך להזהר שלא יגע בידיו הצבועות בבגדיו או במפה, משום צובע".
הקושי בדברי ה"יראים" והמסקנה להלכה
אולם באמת שלכאורה הדברים תמוהים, שהרי מבואר בספר ה"יראים" עצמו, שאין כאן איסור "צביעה" מן התורה, שהרי המנגב ידיו במפית, אינו מתכוין לצבוע את המפית, ואדרבה, במעשיו הוא "מקלקל" את המפית. ואם כן אין כאן אלא איסור מ"דרבנן", כלומר, מדברי חז"ל. ומעתה, הרי כלל גדול בידנו, שכל מלאכה שאינה אסורה אלא מדרבנן, (ובלשון הפוסקים, "פסיק רישיה מדרבנן", כלומר, מלאכה שנעשית מכח מעשה אחר, אבל אין איסורה אלא מדרבנן), כאשר אינו מתכוין לאותה מלאכה, מותר לעשותה אף לכתחילה.
ואם כן במקרה שלנו. הרי צביעת המפה בלכלוך שבידיים היא צביעה האסורה מדרבנן. והרי כשאנו מנגבים את היד במפית, בודאי שאין לנו כאן "כוונה" לצבוע את המפית. ואם כן הדבר צריך להיות מותר לגמרי! ומדוע מרן השלחן ערוך החמיר בדבר?
אולם למעשה כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמאחר והיראים פסק כן להלכה, ובקלות אפשר להזהר בדבר, והרי יש כאן חשש איסור בשבת, לכן יש להזהר ולהחמיר כדברי היראים, שלא לנגב את הידיים במפית, כאשר המפית נצבעת מחמת כן. (יביע אומר ח"ד סימן לג אות א, חזו"ע ח"ה עמוד טז).
ולכן לסיכום: יש להזהר שלא לנגב את הידיים במפית בשבת, כאשר הידיים צובעות את המפית בצבע היוצא מן התותים או הרמונים וכדומה.
