כתוב בתורתנו הקדושה (שמות כב כז) אלהים לא תקלל, ותרגם אונקלוס, דינא לא תקיל, דהיינו שיש איסור מן התורה לקלל את הדיין, וכן פירשו בגמרא במסכת סנהדרין (דף סו.) שמילת אלהים כאן אין יחסה להשם יתברך, אלא לדיינים.
וכתוב עוד בתורה (ויקרא יט יד.) לא תקלל חרש, ומכאן למדנו שיש איסור מן התורה לקלל שום אדם מישראל, ופרט לנו הכתוב בחרש, להשמיענו שאף על פי שאינו שומע ואינו מצטער על כך שמקללים אותו, מכל מקום אסור לקללו, ולפיכך גם אסור לקלל שום אדם מישראל, אף על פי שאינו שומע שמקללים אותו, וכגון כשהוא ישן וכיוצא בזה, משום שלא גרע מחרש.
וככל הדברים האלה פסקו להלכה רבינו הרמב"ם והטור ומרן השולחן ערוך, ולכן צריך אדם להיזהר בלשונו שלא לקלל שום אדם מישראל, ואפילו המקלל את עצמו עובר על איסור זה שנאמר, השמר לך ושמור נפשך מאד. והמקלל את הדיין עובר על שני איסורים, הראשון הוא האיסור ששייך לכל ישראל, ונוסף עליו איסור קללת דיין.
ואמרו בגמרא במסכת סנהדרין (דף מח.) כל הקללות שקלל דוד המלך את יואב בן צרויה, נתקיימו בזרעו של דוד, ולמד מכאן בספר חסידים, שלפעמים אף שהקללה לא באה על חינם, מכל מקום חוזרת היא גם להמקלל, וכל שכן כשהמקלל על חינם, מכל מקום חוזרת היא גם להמקלל, וכל שכן כשמקלל על חינם, שעלולות הקללות לחזור אל המקלל, וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (מגילה טו.) לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל לשרה ונתקיים בזרעה. ואף שהרבה אנו רואים שמקללים, ולא יוצא מקללתם דבר, מכל מקום כתב בספר פלא יועץ שלפעמים יש עת רצון ועלולה חס ושלום להתקיים הקללה, ואדם עתיד ליתן את הדין על זה.
ומה שמצינו בכמה מקומות שתלמידי חכמים קיללו, ולעיתים גם נתקיימה קללתם, הוא מפני שיש מקרים שאדם יוצא מכלל ישראל ומותר לקללו, כגון אדם שהוא אפיקורס במזיד וכדומה, אבל אדם כשר מישראל, יש איסור גמור לקללו וכאמור.
