בהלכה הקודמת ביארנו שיש חיוב לאכול פת בשיעור כביצה (חמישים וארבעה גרם) בכל אחת מסעודות השבת. וכעת נדון לענין חלות מתוקות שרבים נוהגים לבצוע מהן בסעודות השבת, האם ברכתן המוציא לחם מן הארץ וממילא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, ולאחריהן יש לברך ברכת המזון, או שברכתן בורא מיני מזונות כמו עוגה וממילא לא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, וברכתן האחרונה היא על המחיה.
מרן בשלחן ערוך (סימן קסח) כתב, פת הבאה בכסנין (היא הפת שנאמר עליה בגמרא שברכתה בורא מיני מזונות) יש אומרים שהיא עיסה (בצק) שעירב בה דבש או סוכר או שמן ותבלין, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה. וכן הלכה שנותנין עליה דין פת הבאה בכסנין. כלומר שברכתה מזונות. וכתב על זה הרמ"א, ויש אומרים שזה נקרא פת גמור (וברכתו המוציא לחם מן הארץ) אלא אם כן יש בה הרבה דבש כמיני מתיקה שקוראים "לעקיך" שהדבש והתבלין עיקר. וכן נוהגים באשכנז.
ומכאן נבא לדון אודות החלות המתוקות במצויות בזמנינו, שאמנם מורגשת בהן היטב המתיקות, אבל בודאי אי אפשר לומר ש"הדבש והתבלין עיקר" אלא מטרת הדבש או הסוכר רק לתת טעם טוב בחלה. ולפיכך לדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז ברכת החלות המתוקות היא המוציא לחם מן הארץ, ויוצאים בהן ידי חובת סעודות שבת. וכן גם כתב הרמ"א בדרכי משה (אות ב') שבשבתות וימים טובים מברכים המוציא וברכת המזון על החלות המטובלות הרבה, והתבלין (כגון סוכר וכדומה) ניכרים בהם בטעם ובמראה. אולם לדעת מרן הבית יוסף, לא קבעו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון, אלא על לחם שנעשה מעיסה שנילושה במים, אבל כל שיש בה תערובת ממי פירות (כגון מיץ תפוזים) או תבלין (כגון סוכר ודבש), אם טעם התערובת ניכר בעיסה ברכת הפת הזו בורא מיני מזונות. אולם ברור שאף לדעת מרן, אם לא עירבו בעיסה אלא מעט שמן וסוכר, באופן שטעמם אינו ניכר כלל, כמו בלחמים המצוים בזמנינו, בודאי שברכתם המוציא לחם מן הארץ, ורק אם ניכר טעמם ממש, כמו בחלות מתוקות, ברכתם בורא מיני מזונות.
לפיכך, לדעת מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו, אין לברך על חלות מתוקות ברכת המוציא אלא ברכת מזונות, כדין עוגה, ולפיכך אין להן דין לחם כלל ואין יוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת. ולמנהג אשכנז דין החלות הללו כדין לחם לכל דבר ויוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת.
ולהלן אי"ה נוסיף עוד מעניין זה.
