מובא במדרש רבה (פר' אמור פר' כט אות ד), על הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה", אמר רבי יאשיה, וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להם, כמה חצוצרות יש להם?! אלא, "העם יודעי תרועה", אלו ישראל, שהם יודעים ומכירים לרצות את בוראם בתרועה. והוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא ברחמים על עמו ישראל. וזהו שנאמר "אשרי העם יודעי תרועה", כלומר, מכירים ויודעים את סגולתה ומעלתה של התרועה, ושבים אל ה'.
רבו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, שרוב גדולי רבותינו הספרדים בדור האחרון היו תלמידיו. רבי עזרא עטיה, היה גאון צדיק ונשגב כל כך, עד שאפילו גדולי עולם, כמו מרן רבינו זצ"ל, ורבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ורבי שלום מזרחי זצ"ל ועוד, היו מתבטלים לפניו. ורק כדוגמא נציין, שכאשר מרן זצ"ל ראה באיזה ענין הלכתי, שאין הגאון רבי עזרא עטיה מסכים עמו להלכה, תיכף היה גונז את אותו הפסק שכתב ולא היה מורה להיפך מדעת רבו הגדול. ומידי שנה בשנה, היה מרן רבינו זצ"ל עורך אזכרה לרבו ומזכירו בתואר "מורינו ורבינו הגאון רבי עזרא עטיה". (גם בענין זה כתבנו בס"ד בספר אביר הרועים חלק שני, והדברים נראים בסרט אביר הרועים שיצא עתה).
ומעשה נפלא סיפר הגאון רבינו עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, על הגאון רבי שלמה לניאדו, בעל שו"ת בית דינו של שלמה, שהיה רבה של חלאב שבסוריה, והיה נוהג בראש השנה לעבור לפני התיבה כשליח צבור, כי ניחון בקול ערב, נעים זמירות ישראל, וגם היה תוקע בשופר. וכן היה נוהג מידי שנה בשנה.
כאשר הגיע רבי שלמה לזקנה ושיבה, הודיע לפרנסי הקהל שבאו לביתו לבקרו בשבת שלפני ראש השנה, שנבצר ממנו השנה להיות שליח צבור ותוקע, מפני מצב בריאותו. נענו הפרנסים ואמרו, אולי יואיל רבינו לומר לבנו הגאון רבי אפרים (בעל שו"ת דגל מחנה אפרים) שהוא יעבור לפני התיבה ויתקע בשופר. כששמע כן בנו רבי אפרים, בא לפני מר אביו ואמר לו, אבא, אני מוכן למלא את מקומך השנה, נענה הגאון לדבריו ובירך אותו בהצלחה. וכן היה.
בראש השנה הלך רבי אפרים לבית הכנסת, ועבר לפני התיבה, וכשעמד לתקוע, נתבלבל קצת בתקיעות ותיכף ומיד תיקן כדת. ובבוא ראשי הקהל אל הרב בעל בית דינו של שלמה, לבקרו לנשק ידיו כנהוג, שאל אותם, איך היו התפילות, השיבו בשבח התפלות הנפלאות שהתפלל רבי אפרים כשליח צבור. ושאל, איך היו התקיעות, ועל זה השיבו בשפה רפה, והרגיש שלא היו תקינות כל כך. תיכף ומיד קרא לרבי אפרים, ושאלו על כך, השיבו רבי אפרים, כי היה קורא "יהי רצון" שלפני התקיעות, ואמר "ושלח מלאכיך הקדושים הממונים על התקיעות", והנה תיכף ראה שבא המלאך הממונה על ידו, ויעף אליו אחד מן השרפים והתייצב לימינו, לזאת היה חרד מפניו ונתבלבל. שחק בעל הבית דינו של שלמה, ואמר לו, הנה אתה הזמנת אותו ותירא מפניו. ועל כגון זה נאמר, אשרי העם יודעי תרועה.
ויש להוסיף, כי מעשה זה, סופר גם מפי הגאון רבי אברהם הררי רפול, שהיה מזקני רבני חלאב, והיו מזמינים אותו לשאת דברים בפני תלמידי פורת יוסף. ולפני כשישים וחמש שנה, סיפר רבי אברהם את המעשה הלז לפני התלמידים. קם תלמיד אחד ושאל את רבי אברהם, בשביל מה הרב מספר לנו את המעשה הזה? מה לנו ולסיפור מופלא כל כך? השיב לו רבי אברהם בקול, "עליך לדעת שיש דברים כאלה בעולם"! "אתה צריך לדעת שזה אפשרי"!
אכן לנו הדלים, לפחות נכוין לשוב בתשובה, וכמו שאמרו במדרש תהלים, "תקעו בחודש שופר", חדשו ושפרו מעשיכם על ידי השופר. כי השופר, רומז גם על השופר שבזמן מתן תורה, כמו שכתוב בו "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", ולכן אסור להשיח (לדבר) בשעת תקיעות השופר, כי על אותה שעה כתוב במדרש (פר' יתרו סוף פר' כט), שהיה כל העולם שקט, חמור לא נער, סוס לא צנף, צפור לא צפצף, מלאכים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, וקול השופר נשמע מסוף העולם ועד סופו. ולכן אין להשיח או להשתעל ברצון, וצריך לשבת דומיה בעת התקיעות לקיים מצות עשה לשמוע קול שופר. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אשרי העם יודעי תרועה ומכירים בה לשוב בתשובה.
