בהלכות הקודמות ביארנו את יסוד הדין שאסור להשחית אילן פרי. ובכלל האיסור, הזכרנו מה שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות מלכים), בזו הלשון: "ולא האילנות בלבד (יש איסור להשחיתם), אלא, כל המשבר כלים, וקורע בגדים, וההורס בנין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית". ומדבריו משמע שהשחתת כלים או בגדים, גם היא בכלל האיסור מן התורה שלא להשחית. וכן פירש בדבריו הרב המגיד. ומכאן נצא לענין אחר, הנקשר גם כן לעניננו.
חנוך לנער על פי דרכו
נאמר בספר משלי (כב, ו), "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". ופשט הדברים, שיש להתחשב באופיו ובטבעיו המיוחדים של הילד, כאשר מחנכים אותו. כלומר, לא ניתן לקבוע "מודל" קבוע שעל פי יחונכו כל ילדי ישראל, אלא כל ילד וילד יש לו את אופיו וטבעיו המיוחדים, ועל פיהם יש לחנכו.
התחשבות בטבע הילד
וכן מסביר רבינו הגר"א, שכוונת שלמה המלך, שהואיל ויש דברים שהאדם אינו יכול כמעט לשנותם, וכמו שאמרו בגמרא (שבת קנו.), שהנולד במזל צדק יהא צדקן, הנולד במזל מאדים, יהא "גבר אשיד דמא", כלומר, יהיה שופך דמים. לכן, יש להתחשב בטבע הנער, ולפי טבעו לחנכו. שאם טבעו הוא שיצא שופך דמים, אזי יש להפנות את כישוריו למטרות חיוביות, כגון, שיהיה מוהל או שוחט, ולא חלילה לסטים המאבד את הבריות.
מתן האפשרות לפורקן היצר הטבעי
ומלבד מה שיש להתחשב בטבע הנער כלפי עתידו, לימדונו רבותינו שיש להתחשב בטבע הנער, בכדי לאפשר לו לפרוק את יציריו בדרך טובה. וכך אמרו בגמרא במסכת יומא (עח:), שאמו של אביי, הדריכה אותו על מה יש לתת את הדעת בעת גידול הילד. בין השאר אמרה לו, שכאשר הוא מתחיל לגדול, יש לתת לו כלים לשבור. זו הייתה גם הנהגתו של רבה, שהיה קונה כלי חרס סדוקים וזולים לבנו, כדי שישבור אותם להנאתו. וכפי שפירש רש"י: "להפקיר לו כלים לשבור ולמלאות תאוותו".
השחתת ושבירת כלי לצורך חינוך
והנה לכאורה, לפי מה שלמדנו, יש איסור מן התורה בשבירת כלים שלא לצורך, ואם כן כיצד התיר רבה לעצמו לתת לבנו לשבור כלי חרס לחינם. ובאמת שהגאון רבינו יוסף חיים בספר תורה לשמה (סימן תא) נשאל, האם יש איסור השחתה בנתינת כלים זולים לילדים בכדי שישברו אותם. ורבינו יוסף חיים השיב שאין כל איסור השחתה בזה, וכפי שמוכח מהגמרא במסכת יומא שהבאנו, משום שחכמינו ירדו לסוף דעתו של הנער, הזקוק לשבירת כלי חרס, כדי לגדול בצורה בריאה, שכחותיו השליליים יוכלו להתבטא בצורה מרוסנת, והואיל וכך, כל שיש צורך ממשי בדבר, ובפרט כאשר הכלים זולים, אין איסור השחתה בזה, שלא אסרה תורה, אלא "דרך השחתה".